הבט אחורה בטעם

בואו נודה בזה: ל-MGMT לא היה ממש סיכוי. השילוב החמקמק והנדיר בין הצלחה אמנותית למסחרית שהביא אלבום הבכורה שלהם מ-2007 הפך אותם לאייקוני אינדי פופ בזמן שיא. המבקרים השתפכו, הבלוגרים היללו וכל מצעד סוף עשור דירג אותם איפשהו בעשירייה הפותחת. וכשאפילו נשיא צרפת משתמש בשיר שלך לקידום מסע הבחירות שלו (בלי לבקש רשות אמנם) אתה יודע שהגעת הכי רחוק שאפשר בזמן שיא. ואחרי שהאצת מ-0 ל-180 בזמן שיא, סופך להישרף מהר מאוד. נו, מהירות הורגת, אתם יודעים.

"Congratulations" הוא שמו של אלבומם השני (או השלישי, תלוי איך סופרים) של הצמד אנדרו וינגארדן ובן גולדוואסר. שם לא כל כך מפתיע, בהתחשב בציניות בה קיבלו השניים את ההצלחה וההערצה המוגזמת שנחתו עליהם משומקום.

שיר הנושא, המגיע לקראת סופו של האלבום, הוא אולי הקליט והקוהרנטי שבשירי האלבום ונחשב ליוצא מן הכלל המעיד על הכלל. כמצופה ממנו, הוא מתייחס בסקפטיות למשמעות האמיתית של אותה הצלחה ומתאפיין בלחן קליט, שירה רכה ואווירה חלומית. הוא אפילו מסתיים במחיאות כפיים מנומסות ומשדר את מסר ההמשך ללהיט "Time To Pretend" מהאלבום ההוא, שדיבר על רכיבה נטולת מעצורים על גלי ההצלחה עד הסוף הרוק'נרולי הקלישאתי המתבקש.

אבל באלבום החדש, שכולל תשעה שירים בלבד, קשה לאתר יותר מדי המנוני פופ שיתחבבו גם על תחנות הרדיו וגם על ילדי האינדי אניני הטעם. אווירת החלום המתוק התחלפה בפסיכדליה מסויטת, הנגישות פינתה מקומה לניסיונות. אפילו גלי ההצלחה הפכו לגלי הגלישה של מליבו, מוקד ההקלטות המרכזי של האלבום והתמה המרכזית שלו.

אנדרו וינגארדן. קיבל בציניות את ההצלחה (צילום: Gettyimages) 

קחו לדוגמא שיר כמו "Song for Dan Treacy". שינויי הקצב התכופים וסאונד אורגן האימים לא היו מצליחים להשתחל בחיים אל אווירת המסיבה הלא נגמרת של האלבום הקודם. אלא שבדיוק כשחשבתם שמדובר ביציאה אזוטרית –הופך השיר, ממש ברגעיו האחרונים, לנוח וקל לעיכול.

המקרה ההפוך מתרחש ב"Flash Delirium" – שמגלה איכויות של פרנץ פרדיננד – עד שהופך בלתי ניתן להנאה ראשונית ככל שהוא מתקדם. הרצועה "בריאן אינו", למרות הפוטנציאל לעצבן ממש כמו אינו עצמו כשהוא עסוק בלהתראיין ולא בלעשות מוזיקה, מפתיעה לטובה בנוירוטיות החביבה שהיא מקרינה. חבל שהעבודה המשותפת על השיר יחד עם אינו עצמו לא הסתדרה בסוף. "Siberian Breaks" הוא יציאה של 12 דקות נוטפת סיקסטיז, בה מתנגשים "הבירדז" עם "מרקיורי רב". ברגעים מסוימים של השיר זה מרגיש כמו גלישה בין תחנות רדיו שונות והתבייתות על שירים שונים למשך דקות.

פה ושם אפשר למצוא מלודיות נעימות שלא מנסה להקשות על המאזין, כמו "I Found A Whistle" שהתגנבו לכאן איכשהו, אבל רוב רובו של האלבום מעיד על מגמה ברורה: MGMT לא ממש רצו לעבור את מבחן האלבום השני. במקום זה הם קימטו, קיפלו והפכו אותו לגלשן מנייר. יש מי שזה יכעיס אותו, בעיקר מי שלא שוכח להם את ההופעה הלא מוצלחת שהם נתנו אצלנו. אבל גם זו גדולה: כשכולם מחכים לך בסיבוב, לפעמים הכי טוב לתת ברוורס.

MGMT, Congratulations, NMC