בגנות 74 מיליון שקלים
רווחי מפעל הפיס מיועדים לשימושים ראויים, אך התמכרותו להרחבת מעגל המהמרים בעוכרינו. האם מדינאי היה שוקל לעודד רכישת סמים בצידוק שהדבר מסייע לבניית בתי חולים?
מפעל הפיס מוכר אשליה להרבה מסכנים שמצוקתם דוחפת אותם לקנות את החלום להיות מיליונר, כמו אותו איש שזכה בסכום דמיוני של 74 מיליון שקלים. בסוף כל הגרלה אולי נולד מיליונר, אבל לצידו מתפוגגת אשלייתם של רבים כל כך. הם נשארים ללא האשליה וגם ללא הכסף. הם נשארים רק עם מצוקתם שגדלה עוד קצת. כרטיסי ההגרלה והניחושים הם משחק סכום אפס: מול המהמרים שמפסידים את כספם, ניצב בצד השני מפעל הפיס שקופתו השמינה.
אמנם רווחי מפעל הפיס מיועדים לשימושים ראויים, כמו הקמת בתי ספר. אבל האם מדינאי אחראי היה שוקל לעודד רכישת סמים בצידוק שהדבר מסייע לממן בניית בתי חולים? כמה מוזר לראות את השלט הענק של מפעל הפיס על מבני חינוך: "בית הספר נבנה בחסות מפעל הפיס". איך מורים יכולים לחנך את תלמידיהם, כאשר מדי בוקר הם עדים לכך שהמבנה בו הם לומדים הוקם על ידי סוחר ההימורים הגדול במדינה? איזה מסר חינוכי מעבירים כך לילדים? האם היינו מסכימים שכתובת ענק תעטר את בית הספר, כזו שתבשר כי הוקם במימון כספי סוחר סמים?
יש מקום לתת פורקן ליצר ההימורים באמצעות גוף ציבורי. אבל מפעל הפיס חדל מזמן להסתפק בתפקיד זה, והוא התמכר לתאווה להרחיב עוד ועוד את מעגל המהמרים. הוא משתמש באמצעים אגרסיביים כדי לעודד יותר ויותר אזרחים להשתתף בהגרלות כאילו היה קזינו פרטי. בערבים רבים מדי אפשר ללקות בהרעלה מכמות הפרסומות שמטיח בנו מפעל הפיס, כדי לעודד אותנו לרכוש אשליה. הוא גם מנפח את גודל הפרס הגדול רק כדי לנפח את גודל האשליה, ולמשוך עוד אזרחים לתהום ההימורים.
מפעל הפיס אפילו נלחם ללא חת במשרד האוצר, כאשר זה ניסה בצדק לרסן את השור הדוהר. נציגיו עתרו לבג"ץ נגד המשרד, מתוך חשש שמא מעגל המהמרים יתכווץ חלילה, והמתמכרים להימורים יתמעטו.
במפעל הפיס מעוניינים בהרבה מהמרים, ומזנקים לעימות מול כל גורם שמפריע להשגת המטרה.
אך מדינה שמעודדת באופן אגרסיבי השתתפות בהימורים, בעצם מעודדת אנשים לסמוך על המזל. המסר המשתמע הוא שהמזל הוא התרופה למצוקה. הוא הדרך להצלחה. ההימור הוא האלטרנטיבה לעבודה קשה, ובסופו של דבר גם להשקעה בחינוך.
מפעל הפיס הפך להיות סוס פראי ללא רסן בחסות המדינה. קובעי המדיניות בישראל חייבים לחזור ולהזכיר לו את תפקידו האמיתי.
ד"ר מומי דהן, מרצה בכיר לכלכלה בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית
לפנייה לכתב/ת 
הזוכים בפרס. האשליה מתפוגגת
צילום: ירון ברנר
מומלצים
