להתחבר לשורשים. בפולין
"אין לך בניית עתיד גדולה ועמוקה יותר מזו הבנויה והמבוססת על העבר". הרב רפי פוירשטין סבור כי מצעד החיים בפולין הוא אחד המפעל היהודיים המשמעותיים בימינו
1. במישור העקרוני: זה עתה סיימנו לחגוג את חג הפסח. כל עניינו של חג זה הוא לבסס את העתיד על סמך העבר. עיקרון זה בא באחד מהמשפטים הממצים של חג הפסח וליל הסדר שבמרכזו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" הרי לפנינו תמצית השילוב שבין הפנייה אל העבר על מנת לעצב את העתיד. מצוות רבות הן "זכר ליציאת מצרים". והתורה מצווה עלינו (דברים לב ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". הסיבה שהעבר הינו מרכיב כה חשוב בעיצוב תודעת האדם היא, שהעבר הוא מקור הידע המוצק שלנו אל מול עתיד שאיננו קיים ולפיכך הוא מעורפל ביותר, כידוע.
2. במישור הנקודתי: מדינת ישראל בראשית קיומה שללה את הגלות. לא אשכח כיצד הנוהג שהשתרש במדינה של 'עיברות השמות' השפיע עלי ועל אחותי לבקש מהורינו 'שיעברתו' את שם המשפחה שלנו. יודקה גיבור סיפורו של חיים הזז בסיפור 'הדרשה' מכריז כי התלמוד הינו 'ספר המתים שלנו', נדמה כי משפט זה איפיין את הדור של מקימי המדינה.
כל אותה יהדות גלותית על רוחניותה שנדמית הייתה כרופסת ביטאה את כל מה שדור הבנים רצה לשכוח. אלתרמן בשירו 'הקלריקל הקטן' מספר לנו כיצד הוציאה המשפחה הישראלית החדשה את הסבא עטור התפילין אל הצריף שבחצר כדי שלא 'יקלקל' את הילד באמונתו התמימה.
הישראלי החדש לא הכיר את הבעל שם טוב ואת תנועת החסידות שהקים. לא את הגאון מוילנה ואף לא את 'החתם סופר', לא את רבי שמשון רפאל הירש ואף לא את רבי יהודה הלוי. כל אלה נמחקו עם מחיקת הגלות. ועוד לא דיברנו על ה 'כצאן לטבח'. יום השואה והגבורה שנקבע כידוע ביום של מרד גטו ורשה המופלא. ביטא את בושתם של הישראלים החדשים אל מול הרפיסות הקטלנית של דור הסבים והסבתות.
יש לציין לשמחתי שיהדות המזרח, בסך הכל השכילה לשמור על שורשיה ועל מנהגיה על אף המאמצים שעשה דור הקולטים האשכנזי להעביר אותה תהליכים דומים לאלה שהוא העביר את עצמו ביודעין.
מתיידדים מחדש עם סבא וסבתא
והנה באו הנסיעות לפולין ואפשרו לדור השלישי והרביעי להתיידד מחדש עם הסבים והסבתות שלהם. להתיידד מחדש עם הגלות. עם צלליה אך גם עם אורותיה והיו בה אורות רבים. לפגוש את הישיבות, לפגוש את ענקי הרוח הטמונים באותם בתי קברות עתיקי יומין. לפגוש את הסבל היהודי הנורא, לחוש בחוויה הפנימית ביותר את המשמעות של מדינת ישראל הנבנית על האפר של הנחנקים והשרופים.
אין לך בניית עתיד גדולה ועמוקה יותר מזו הבנויה על העבר. וכבר אמר הפילוסוף היהודי אנרי ברגסון: ככל שאתה מותח את מיתר הקשת אחורנית יעוף החץ קדימה הרחק יותר. ובעיני זה חלק מאותה תחייה מופלאה של היהדות בקרב בני הדור השלישי והרביעי. מכינות חילוניות, וזמרים שרים פיוטי בית אבא, ובתי מדרש, ויצירה יהודית, ומנייני קבלת שבת 'לחילונים' ובתי כנסת בקיבוצים, ובעיקר חיפוש מתמיד אחר זהות יהודית. בעיני תופעת ההתחדשות הזו קשורה קשר הדוק עם המפגש המחודש עם הגולה. אף הנוער הציוני-דתי שמעולם לא התכחש לעברו, עובר תהליכים עמוקים של חיבור רגשי אל המורשת אותה הוא לומד לפעמים באופן אינטלקטואלי מידי.
3. במישור הסימלי: אינני יודע מה מידת ההשפעה הישירה על כל תלמיד וקצין הנוסע לפולין, הגם שאני מניח כי היא גדולה. אך עצם העובדה
כי מדינת ישראל חרטה על דגלה את המחויבות לנושא מהווה הישג גדול לכולנו.
יש גם משום תיקון עוול לאותם ניצולי שואה רבים כל כך שלא ידענו כחברה ומדינה לכבד. רק היום, ובצעדים מגומגמים מדי לטעמי, המדינה מתקנת עוול של שנים כלפי הניצולים. אך העוול המעשי נבע משורשים עמוקים יותר של תהליכי הכחשה עמוקים. התקנות וההטבות של היום מתקנות במידה מסוימת את העוול המעשי. והמסע לפולין את העוול הרוחני נפשי.
לפנייה לכתב/ת 
