האשה החדשה לא גירשה מתוכה את הישנה

מחקרים חדשים בודקים, בהתאם לכך, פחות את עצם קיומו של השינוי, ובעיקר את עומקו ואת אופיו. באיזה סדרי גודל מדובר? עד כמה נשים וגברים מפנימים, או מסוגלים, להפנים את ההתפתחות הזאת? ובאיזו מידה מדובר בחיקוי (האם נשים מתנהגות כמו גברים של פעם), או בהתנהגות נשית מקורית?

נראה זאת בשלושה הבטים - חיזור, רגשות אשם וקנאה.

מהי שיטת החיזור שלך?

שיטת החיזור הנחשבת כבר למסורתית בחברה המערבית היא שיטת הדייט. בדרך כלל הגבר מזמין לדייט, והוא זה שגם מציע את הזמן והמקום. האשה מקבלת, דוחה או מעלה אפשרויות אחרות.

שיטת החיזור המתפתחת במקביל, ויש הרואים בה איום על שיטת הדייט, היא שיטת הדיג. נפגשים בראשונה באיזה פאב או מסיבה ומפלרטטים, ואולי כבר באותו יום מגיעים יחד למיטה, ללא התחייבות מראש ליחסים בעתיד.

צוות חוקרים מארה"ב בראשותה של קרוליין בראדשאו (Bradshaw) מאוניברסיטת ג'יימס מדיסון בווירג'יניה, שבדק את מידת ההשפעה של שתי השיטות בקמפוסים אמריקנים, הגיע לממצאים הבאים: נשים יוזמות היום יותר, בהשוואה לעבר, את הדייט הראשון, אבל גברים יוזמים עדיין פי כמה יותר מנשים. אחוזי התמיכה של שני המינים בשיטת הדיג צמחו פלאים בשנים האחרונות (פי שתיים בקרב הסטודנטיות). למרות זאת, הרוב בשני המינים מעדיף עדיין את שיטת הדייט, כשיותר נשים מגברים תומכות בשיטה הזו (41% מול 20%). רוב התומכים בשיטת הדייג הם גברים (17%, לעומת 2% מהנשים).

בנוסף, יותר נשים מגברים מעדיפות מערכת יחסים על פני קשר חד פעמי. נשים חוששות יותר ממצב בו הן מגלות עניין רגשי בגבר שאינו מעוניין בהן. גברים, לעומת זאת, מעריכים יותר את העצמאות האישית וחוששים בגלל זה אפילו משיטת הדיג, שיכולה לפעמים להתפתח למערכת יחסים שמגבילה את עצמאותם.

האשה שיוצאת לדיג תופסת אולי יותר כותרות, אבל הסטטיסטיקה מצביעה עדיין בעיקר על האשה שיוצאת לדייט.

מהם רגשות האשם שלך?

"איש אינו מרשיע גבר שמנצל בחורה שנותנת", כותבת הלונידה סטודארט, סופרת ברזילאית, בספרה "מחברות פרידה". "אשה שנותנת" הוא ביטוי אופייני לפעם. הכוונה היא לאשה שמתמסרת לגבר בלי שהוא הקדים וחיזר אחריה, או לאחר חיזור שטחי וחסר משמעות. החברה דאגה שהיא תסבול מרגשות אשם, ובמקביל דאגה שהגבר לא יסבול מרגשות דומים. האם האשה של היום גם נחשבת לאשה שנותנת? האם החברה רוצה גם היום שהיא תסבול מרגשות אשם?

נוכל הפעם להתבסס על מחקר בראשותו של איציאר אלקסבאריה (Itziar Etxebarria), מהאוניברסיטה של חבל הבאסקים, שבדק רגשות אשם של שלוש קבוצות גיל: בני עשרה (החל מגיל 15), צעירים (33-25) ומבוגרים (50-40), כשכל קבוצה מחולקת שווה בשווה בין המינים. ממצאי המחקר מלמדים שנשים, בכל קבוצות הגילים, סובלות עדיין יותר מגברים מרגשות אשם (לאו דווקא ביחסים עם גברים, אלא בתחומים שונים). גברים גילו יותר רגשות אשם רק בעניין אחד – בכל הנוגע להנאות שלהם בחיים; יש להם רגשות אשם כשהם מפספסים איזו הנאה.

החברה די אוהבת, מאז ומתמיד, שנשים מנקות את הגברים מרגשות אשם. כך היה וכך עדיין קיים, במידה רבה. המהפך הנשי ביחס אל גברים לא מקל משמעותית על הנשים, אבל, חשוב לציין, שצוות המחקר מפרש את הממצאים שלו דווקא לטובת הנשים. במקום לגעור בנשים, הם גוערים דווקא בגברים שאין להם מספיק רגשות אשם.

נראה שלא רק שהנשים מתקשות להפנים את השינוי החברתי, אלא גם הגברים. הגבר הממוצע היה ונשאר נסיך הצדק בעיני עצמו.

מהי הקנאה שלך?

אני חוזר אל הספר "מחברות פרידה" של סטודארט. "לפי מה שאני מבין", אומר סיד למריה דס גרסס, אהובתו, לאחר שנודע לה ששכב עם מלבה אחותה, "רק חתונה יכולה להציל את מלבה. אם את רוצה, תולעת ספרים קטנה שלי, אני אתחתן". סיד מטיל את ההחלטה על מריה, והתשובה שלה יכולה להבהיר לנו מהי קנאה בעיניה. "אני אסכים", היא עונה, "אם תגיד שאתה אוהב את מלבה. אם שכבת איתה מתוך אהבה, נחזור מפה יחד באוטובוס של תשע ואתה תלך ישר לאבא ותקבע תאריך לחתונה". מריה מקנאה בכל מקרה, אבל אם סיד שכב עם אחותה מתוך אהבה, מריה לא רוצה אותו יותר והוא יכול מבחינתה להתחתן עם מלבה.

כך, על פי מחקרים, הרגישו הנשים של פעם (בסיפור של סטודארט - שנות ה-40 של המאה הקודמת בברזיל). האשה מקנאה בעיקר בגלל בגידה רגשית, והגבר מקנא בעיקר בגלל בגידה פיזית (יחסי מין). מה מצב הקנאה, נכון להיום? האם האשה של היום מרגישה כמו פעם?

קנת לוי וקריסטן קלי, פסיכולוגים מאוניברסיטת פנסילבניה סטייט, מצאו, בדומה למחקרים רבים אחרים, שהשינויים התרבותיים והנורמטיביים בתקופה שלנו לא שינו את ההבדל הבסיסי בין קנאה גברית לבין קנאה נשית. המטרה שלהם הייתה לנסות למצוא תיאוריה חדשה להבדל המגדרי הזה, אבל הממצאים הם עדיין אותם ממצאים.

העובדה שיש היום מגמה של נשים שיוזמות יחסים, כולל יחסי מין, ובכך הן נותנת ביטוי חפשי יותר למיניותן, לא משפיעה משמעותית, לפחות בינתיים, על נטיות הקנאה שלהן. זה נכון גם לגבי גברים. הגברים עוברים שינויי בכיוון של להיות רגשיים יותר, ועדיין, גם לגביהם, אין שינוי משמעותי בנטיות הקנאה.

"כשאנחנו מחכות לראות מה הבחור רוצה מאיתנו"

האשה החדשה מתנהגת אחרת, אבל היא נוטה עדיין להעדיף את שיטת החיזור המקובלת מזה דורות, יש לה עדיין נטייה לרגשות אשם כמו פעם וסוג הקנאה שלה נוטה שלא להשתנות. האשה החדשה לא גירשה מעצמה לגמרי את האשה הישנה. "אנחנו מגלות שהבחור שנמצא יכול להתאים לזוגיות ארוכת טווח או לערב קצר", כותבת גולדי הארט בטור שלה, "זו לא ה-בעיה, כיוון שאנחנו כבר יודעות שלא כל חכה מעלה דג זהב, לפעמים היא מעלה סתם גפילטעפיש. ...הבעיה צצה כשאנחנו מחכות לראות מה הבחור רוצה מאיתנו, ורק אז מחליטות מה אנחנו רוצות ממנו".

• יש לכם דילמות בענייני אהבה ורגשות? כיתבו לנו ואולי נתפלסף עליהן כאן.