להיאבק בשיכחה ולזעוק: יש לי בת!

יום הזיכרון 2010, הוא היום ה-2602 ללא טל.

מניין ימים ארוך, ארוך מאוד. ארוך מדי. 85 חודשים שכל 5 בחודש מחזיר אותי לאותו יום רביעי, 5 במארס 2003, היום בו טל שלי עלתה לאוטובוס בחיפה ממנו לא ירדה. סיוט שהייתי נותן הכל כדי שלא לחוות. סיוט של הורה שמחפש את בתו לאחר פיגוע ונאחז בכל שביב תקווה, גם בהיותו במכון הפתולוגי באבו כביר. ואז, שלא כמו באגדות, בחצות אמר רופא המכון: "על סמך זיהוי ודאי, טל נמצאת בחדר הקירור".

2602 ימים ולילות מאז הועברתי בעל כורחי מחיי שיגרה אל מעבר לגדר, ואני בחלקת השכול, נלחם את מלחמת דון קישוט בתחנות הזמן, מנסה להיאבק בשכחה ולזעוק את זעקתי האילמת - שיש לי בת! ואל לו לעולם לשכוח את טל שלי!

2602 ימים שטל שלי לא עוזבת את הבית, לא לקניות, לא לבילויים, לא חוזרת מהצבא או מהאוניברסיטה, לא שבה מטיול בחו"ל. ימים בלעדיה, בלי דאגה לטל.

372 שבועות שלא ראיתי את בתי, לא שמעתי את קולה, לא צחקתי מבדיחה או ממעשה שטות שלה, לא הרחתי את ריחה, לא חיבקתי ולא חובקתי. לא ביליתי איתה אחר-צהריים יחדיו, סתם כך או בבית קפה. לא שיחת טלפון ואף לא מסרון.

שבע שנים, חודשיים ושבועיים הם תקופה ארוכה. בתקופה זו תינוק שאך נולד כבר לומד בכיתה ב'. בני כיתתה של טל סיימו את חובת השירות הצבאי ואחרים מטיסים מטוסי קרב. חלקם החלו את חייהם העצמאיים, ואחרים עומדים לפני סיום לימודי התואר השני. סטודנט לרפואה החל מרפא חולים, בעוד טל שלי טמונה בשער הדס, בחיפה. רק שיח השושנים שלראש מצבתה מצמיח מחזור נוסף של ורדים, ועולם כמנהגו נוהג?

2602 ימים של "יצירתיות": כיצד אשמר את זכרה באופן ייחודי. כיצד אגלה לעולם את טל שבחייה הקצרים צברה חוכמה ושמחת חיים שרבים התעודדו וחייכו כשפגשו אותה.

יושב אני בחדרה וכותב את אשר על ליבי, בניסיוני הנואש שוב לשמר ולהעלות את זכרה. והנה מצאתי סיבה להזכיר לכם, אתם הטרודים בחיי השגרה, שהיום לפני...

ומה יהיה ביום ה-3000 שגם הוא יגיע? מה אדלה ממעמקי נשמתי כדי להזכיר לכם אז?

יושב אני בחדרה כשברקע נשמעות נשימותיה של בתי הצעירה שנולדה לפני שנתיים ו-11 חודש. על טל היא כבר שמעה ואת תמונתה היא מכירה, ובני שגויס זה מכבר - מי ישמור ויגן עליו? כולי תקווה ותפילה שילדי יזכו ולחיות את חייהם כאן בארצנו, בבטחה ולאורך שנים.