נאלצתי להמשיך לטפס אל ראש ההר בלעדייך
כשצועדים יחד קשורים, חייבים לשמור על איזון עדין; אם הולכים מהר מדי החבל מתהדק סביב החזה ואז זה כואב, אם הולכים לאט מדי אז החבל נהיה רפוי. כשזה קרה, לא יכולתי לדעת אם את עדיין צועדת מאחורי. על מסע משותף שנקטע באיבו
בחודש מרץ ביקשת שנטפס ביחד על ההר. אף פעם לא אהבתי את חודש מרץ. אני, שיש לי פחד מגבהים בדרך כלל, הסכמתי. לפני כן, מעולם לא הסכמתי לנסות לטפס גבוה. קיוויתי שאולי הפעם אצליח להגיע לפסגת הר, ואת תהיי שם איתי ברגע הזה.
ערפל בתקופה הזו של השנה הוא די חריג, אבל באותו החודש הוא כיסה את ההר. לא הרשיתי לעצמי להיבהל ממנו, קשרתי ממני אלייך חבל ואמרתי שנתחיל לעלות לאט לאט, אני אצליח למצוא בשבילנו את הדרך.
התחלנו לטפס מבלי שיכולנו לראות זה את זה. בערפל שכזה, גם כשצועדים ביחד, מרגישים לבד. היה לנו קשה לטפס ככה, הנשימות שלך היו כבדות מן הרגע הראשון. השתדלתי ללכת לאט, אני לא יודע ללכת מהר, ואם אני בכל זאת מנסה אז נגמר לי האוויר. לך זה לא ממש עזר, את המשכת להתנשף.
אמרת שהערפל בינינו הוא כמו מסך
כשצועדים יחד קשורים, חייבים לשמור על איזון עדין; אם הולכים מהר מדי החבל מתהדק סביב החזה ואז זה כואב, אם הולכים לאט מדי אז החבל נהיה רפוי. כשזה קרה, לא יכולתי לדעת אם את עדיין צועדת מאחורי . את לא אהבת לצעוד במזג אוויר שכזה, אמרת שהערפל בינינו הוא כמו מסך, שער אל העולם שלי שאת לא מצליחה לראות דרכו. צעקתי לך שתחכי, בסוף הערפל יתפזר, ואז גם את תוכלי לראות את מה שאני רואה.
לפתע החבל התהדק ונקרע. חזרתי על עקבותיי לראות מה קרה לך. את עמדת במקום ולא רצית להמשיך. בקושי התחלנו את המסע, וכבר אמרת שאת יורדת חזרה למטה - "עדיף עכשיו, כשאני עוד יכולה, אחר כך יהיה מאוחר מדי".
"למה את מתייאשת מהר כל כך?" שאלתי, ואת לא ענית. "אם תתעייפי אני אסחב אותך על הגב", אמרתי, ואת לא ענית.
חשבת שאני לא יודע על מה אני מדבר
היה לך קשה, את אהבת מסעות קלים הרבה יותר. התקרבתי ולחשתי לך שאת מפספסת - "הנוף מהפסגה של ההר הזה הוא הכי יפה". לא הצלחת להבין למה זה חשוב לי, למה אני רוצה שדווקא את תגיעי איתי למעלה. חשבת שאני לא יודע על מה אני מדבר, "מעולם הרי לא הצלחת לטפס על שום הר עד הפסגה", השבת לי.
"זה לא משנה", אמרתי. "הנוף לא יהיה יפה בגלל מה שנראה, הוא יהיה הכי יפה כי מה שלא נראה, אנחנו נראה אותו יחד".
המילים שלי היו ארוכות מדי בשביל לעבור דרך האוזן הקטנה הזאת שלך.
ירדת.
אחרי שהלכת, ישבתי על סלע גדול וכבד לכמה רגעים, הייתי קצת המום, הרי הייתי שם בכלל בגללך, ולפתע מצאתי את עצמי לבד. הערפל החל להתפזר במהירות. חשבתי לעצמי, באותו רגע, שזה תמיד קורה שנייה אחת מאוחר מדי, אחר כך הבנתי שלכל דבר יש סיבה. החלטתי להמשיך בכל זאת. קשרתי מחדש חבל ממני אל הסלע הגדול - כי דברים לא יכולים להיות פתאום, סתם כך, קלים יותר ופשוטים. ידעתי גם, שקשה ככל שיהיה, הסלע הזה לפחות יישאר מאחורי עד הסוף.
הרוח התחזקה, הגובה הרב הקהה את מחשבותיי והפחד גבר בי, כיווץ את שריריי. בכוחותיי האחרונים הצלחתי להגיע לפסגה. נעמדתי על קצה ההר, ושאפתי שאיפה ארוכה וחזקה פנימה. אני מניח שהנוף מההר הזה היה באמת יפה, אבל לא ראיתי אותו, לא רציתי לראות אותו. במקום להביט עליו כיסיתי את עיניי. הנוף הזה, יפה ככל שוודאי היה, הוא חסר משמעות אם רואים אותו לבד. כך, בעיניים מכוסות, יכולתי לדמיין אותך בתוך ראשי, נמצאת שם איתי, בדמיוני החזקתי את ידך ומחשבתי נעשתה צלולה, ופחד הגבהים לא שיתק אותי, והשרירים שבגופי נעשו רפויים. אבל זה היה רק בראשי.
בעיניים סגורות, צעדתי צעד אחד מטה מהפסגה. פקחתי את עיניי, הסתובבתי והבטתי בפסגת ההר, עליה עמדתי לפני שנייה. מבחינתי, מעולם לא באמת הייתי שם. ידעתי שיום אחד אני אעמוד על פסגת ההר שוב, אבל זה לא יהיה איתך, הפסגה כבר לא תהיה אותה פסגה והנוף לא יהיה אותו נוף. כך התחלתי לצעוד מטה מההר - זה שבחודש מרץ ביקשת שנטפס עליו ביחד. אף פעם לא אהבתי את חודש מרץ.
- מאמרים, טורים אישיים וסיפורים על פרידה
לפנייה לכתב/ת 
