כשצה"ל מבקש "להרגיע"

"צה"ל במסר לפלסטינים: תרגיעו את ההפגנות", דווח אתמול. עוד נמסר כי בפיקוד המרכז חוששים מהתגברות ההפגנות האלימות בגדה ומהבערת השטחים. האלוף מזרחי הורה על שורת פעולות - בהן מעצר חשודים בהסתה ומאבק באנרכיסטים והאזרחים הזרים שמפגינים בבלעין ונעלין. גורם בכיר הוסיף: "זה לא עממי ולא סמלי, אלא אלים. שימחו בשקט באמת".

הימים שבין פסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, הם ימים מכוננים שמהווים נקודת מפגש של אומה עם ערכיה וזכרונה הקולקטיבי. מה שמייחד את ישראל בימים אלו הוא הגזירה הפרטיקולרית שהיא גוזרת מהימים האלו. השחרור מעבדות לחירות שמדברים בו בליל הסדר אינו קשור בליבם של ישראלים רבים לעם השכן שנמצא תחת כיבושינו. העצמאות שעם ישראל נכסף אליה למעלה מאלפיים שנה אינה מובנת לישראלי כששכנו הפלסטיני נכסף אליה, ואת אבלו של העם השכן על מותם של אלפים מבניו איננו מבינים גם כשרבים מהם לא החזיקו נשק מימיהם.

אלוף פיקוד המרכז מדגים באופן מאלף עד כמה טבעיים יחסי אדון – עבד שחשים הישראלים ובראשם בכירי הצבא כלפי הפלסטינים. אלה מבחינת הישראלים הם מטרד שבמקרה הטוב צריך לנהל עד לפתרון עתידי שאינו נראה לעין, ובמקרה הפחות טוב צריך להיפטר ממנו. לאחר שנים ארוכות של מאבק אלים החליטו הפלסטינים לפנות למאבק בלתי אלים שנקרא בפיהם האינתיפאדה הלבנה: הפגנות של אזרחים שביתם הוחרב, שמטעי הזיתים שהם פרנסתם נעקרו ושדונמים רבים שלהם הופקעו מול גדר ההפרדה וכוחות צה"ל. זאת ללא שימוש בנשק.

המאבק הבלתי אלים צבר תאוצה ובניגוד למאבקים קודמים, הצטרפו אליו ישראלים רבים. אומנם המספרים לא גבוהים (מאות בודדות) אך מדובר בתפנית של ממש באופי המאבק. המאבק אף הוכרז על ידי יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן כאסטרטגיה פלסטינית ומקבל תמיכה מליאה מראש הממשלה סלאם פיאד שזוכה להערכה רבה בחלקים הולכים וגדלים בפוליטיקה הישראלית ובהם גם גורמי ימין. המאבק מרחיב את הסימפטיה הבינלאומית ויוצר בעיה משמעותית לממשלת ישראל.

אך מאבק לא אלים זה, שעד עכשיו היה נוח לישראל, הפך באחת לבעייתי. אם במשך מספר שנים יכלו הישראלים לנוח מהמטרד הפלסטיני, הפך המאבק הלא אלים למטרד כשהחל לצבור תמיכה. בסדרת פעולות החריף צה"ל את המאבק שהיה שקט באופן יחסי. פעילים מרכזיים בכפרים, אנשים שמעולם לא אחזו בנשק - החלו להעצר בבתיהם והשימוש בנשק חם מצד צה"ל החליף את השימוש באמצעי לפיזור הפגנות. חשוב לומר, פעילי המאבק מעולם לא ירו על חיילים.

אבנים דווקא החלו לזרוק. רק אבנים - אחרי אינתיפאדות רוויות בקבוקי תבערה וירי. ועל האבנים שזורקים אלו שכל מה שהיה להם נגזל, אומר אבי מזרחי שהן הופכות את המאבק לאלים.

כקצין זוטר ביחידה מובחרת אולי כדאי שאזכיר למזרחי כמה עובדות יסוד: 

מחסום שמונע מאזרחים להגיע לביתם הוא אלימות – גם אם מבחינתו הוא עוד כלי בארסנל. הפקעת קרקעות שבני אדם מעבדים מאות שנים היא אלימות, וכך גם גדר שחוצה כפרים, וכן מעצר לילה של אלפי אנשים לעיניי נשותיהם וילדיהם. ירי אל מפגין שזרק אבן הוא אלימות.

כל האלימות הזו נענית על ידי הפלסטינים והישראלים הנאבקים בבלעין באבנים. עכשיו החליט מזרחי להוכיח אותם כילדיך כסרחו. "זה לא עממי ולא סמלי, אלא אלים. שימחו בשקט באמת" אמר אחד מקציניך. הפסיקו להטריד אותנו בזוטות שלכם.

אבל דווקא בימים אלו שבין פסח ליום העצמאות, כשהבסיס הערכי של עם ישראל מוזכר בהם שוב ושוב, על מזרחי לפקוח עיניים ולהסתכל סביב. לא הפלסטינים מייצרים כרגע את מירב האלימות אלא כוחותיו שלו, ולא כל אלימות שיפעיל תוצדק ב"הגנה בפני הסכנות הקיומיות" שמייצרים הפלסטינים.

עליו להתעשת, להרגיע את חייליו ולזכור שכחייל בצבא ההגנה לישראל חלות עליו חובות חוקיות ומוסריות. ההתעלמות מהן וההתייחסות לפלסטיני הנאנק תחת הכיבוש שהוא מפקדו הישיר כאלוף פיקוד המרכז כאל אוייב שאינו זכאי להתקומם, גם כשמאבקו אינו אלים, גורמת נזק לעם ישראל ולערכיו ואינה מכבדת את מדינת ישראל ואת הארגון שמזרחי נמנה עם בכיריו.

דוד זונשיין הוא קצין במילואים ומראשי אומץ לסרב