דילמת סל התרופות: איך מקבלים החלטה צודקת?
כשהפוליטיקאים של עיריית לונדון יושבים לדיון, מביט בהם שלדו של הפילוסוף בן המאה השמונה-עשרה, ג'רמי בנת'ם, שקבע כי יש לקבל כל החלטה כלכלית על פי שיקול אחד: להביא את מירב ההנאה למירב האנשים. אולי לתקופתו זה היה נכון, אבל היום זה בלתי אפשרי. תשאלו את חברי ועדת סל התרופות
פעם, מספרים ההיסטוריונים, מתו אנשים בגיל מוקדם. בן ארבעים נחשב לזקן. היום, עם התקדמות המדע, מתארכים גם החיים, ומתרבות ההזדמנויות להצלת חיים. אבל חיים ארוכים הם בעיה, ותרופות הן בעיה. בעיה תקציבית. מהיכן מביאים את תקציבי ענק למימון מליוני הפנסיונרים שמסרבים למות. ומי יממן את קניית התרופות?
מדי שנה, הופכים חברי ועדת סל התרופות לרעים של המדינה, ואם לא הם, אז שר הבריאות, ושר האוצר. ובזמן שהם חושבים ומגלגלים החלטות, גם אנחנו מחליטים. בקטן, אבל לפי אותו עיקרון כלכלי.
אנחנו נכנסים לסופרמרקט ולא מפסיקים לבחור. יש כל כך הרבה. היציאה מן הסופר הופכת למלאכה לא פשוטה הכרוכה בעשרות החלטות משמעותיות: מטהרי אוויר לשירותים בניחוח תה ירוק ופיצ'ולי, נייר טואלט בניחוח אלוברה. עם ציורים של כלבלבים או של חתולים?
מה אנחנו רוצים, בסך הכל? להנות. קצת להנות. אבל יש לנו מעט כסף לפזר, ולכן אנחנו מודדים. כל הזמן מודדים ומשווים.
השלד בחדר הישיבות
לנכנסים לחדר הישיבות של עיריית לונדון, מזומן מראה יוצא דופן. על אחד הכיסאות, לבוש חליפה שחורה חגיגית וידיו בכפפות, מונח השלד של ג'רמי בנת'ם.
גולגולתו המקורית של הפילוסוף המנוח מונחת על ברכיו והראש למעלה עשוי משעווה. לפני מותו, תרם בנתם את גופתו למדע, ואת רכושו ושלדו לעיריית לונדון ומאז הוא שם - צופה בפוליטיקאים האנגלים הדנים בענייני העיר.
בנת'ם, אחד ההוגים המחוננים של המאה השמונה-עשרה, כבר קרא וכתב באנגלית ובלטינית בגיל ארבע. בגיל שתיים-עשרה סיים את לימודי התיכון ובגיל חמש-עשרה רכש תואר ראשון.
בנת'ם, שהיה פילוסוף וכלכלן, העמיד את הכלכלה כולה על העקרון של ההנאה: פעולה מוסרית ראויה היא הפעולה המביאה מקסימום הנאה למירב האנשים, וכמוה גם החלטה כלכלית של המחזיקים בהגה: מה שיביא את מירב ההנאה למירב האנשים הוא הכיוון הנכון, הצודק. הן מבחינה מוסרית, ועל כן, גם מבחינה כלכלית.
התפיסה הפילוסופית הזו מכונה "תועלתנות" או "אוטיליטריניזם". אלא שהמושגים הפשוטים האלה - הנאה, תועלת ואושר - אינם פשוטים כלל וכלל.
מה היא הנאה?
נגיד שאנחנו רוצים לצאת לחופשה. לאן ניסע? קשה להחליט. שלושת הקטנים נהנים מאוד מדולפינים - הם רוצים אילת. שני הגדולים, לעומתם, מעדיפים נחלים ירוקים בצפון. איך מחליטים מה לעשות? לפי בנת'ם - מחשבים: שלושה קטנים נהנים הם יותר משני גדולים נהנים. המסקנה: נוסעים לאילת.
ולדוגמה ממשית יותר: עשרה מליון דולר מתפנים בתקציב הממשלה. עכשיו מתלבטים: שר א' מדבר על חמשת אלפים איש שיהנו ממגורים מוזלים. שר ב' מדבר על שלושת אלפים שיאכלו יותר טוב. מה עושים? מחשבים. חמשת אלפים נהנים הם יותר משלושת אלפים. סגרנו.
הוגן? כן. מצוין, בודאי. פשוט? לא ממש. מה שבנת'ם מצפה מאיתנו לעשות הוא למדוד. למדוד כל הזמן ולפני כל פעולה. עד כאן, נשמע טוב צודק. אנחנו אנשים רציונליים, וחושבים לפני כל החלטה. אלא שכמו כל דבר טוב וצודק, גם מה שבנת'ם מבקש מאיתנו לעשות הוא בלתי אפשרי.
בנתם האיש האופטימי, ההומניסט, דורש טובת הכלל, בונה עבורינו מעין מכונה (מופשטת) שאמורה למדוד סוגים שונים של הנאה. שוקלים. מודדים. בודקים, והסל "הכבד יותר" שבו יש יותר הנאה, לכאורה, מנצח.
אבל רק לכאורה. לא הכל אפשר למדוד, ולא הכל אפשר להשוות. במיוחד לא הנאה ואושר. מה גורם יותר הנאה, ומה מביא יותר תועלת: אימא אוהבת ומטפלת בגיל הילדות, או וילת ענק בקיסריה בגיל מבוגר יותר. במה שווה יותר להשקיע - בטיול בחו"ל, או בלימודים באוניברסיטה האם יש מכשיר (פסיכולוגי, מכני, רוחני) שמסוגל למדוד דברים כאלה?
ונחזור לסל התרופות: כאן, דווקא במקום שבו צריכים כל כך מכשיר שיוכל למדוד לנו תועלת והנאה, אנחנו לא מוצאים אותו. ככל שהדוגמאות שאנחנו מביאים מפסיקות להיות מגוחכות והופכות להיות יותר אמיתיות, כך הבעייתיות במרשם ההוגן כל כך של ג'רמי בנת'ם (ותלמידו: ג'ון סטיוארט מיל) ניכרת יותר.
וכך, מערבולת של כוונות טובות, אינטרסים פוליטיים, כאב ואימת מוות של חולים – כל אלה מתערבבים לכדי קמפיין תקשורתי קבוע.
הבעיה היא שאין מספיק. אף פעם אין מספיק. תרופות חדשות הולכות ומפותחות, ועימן סיכויים חדשים להצלחת חיים ולשיפור איכותם. אלא מה, התרופות האלה עולות בממון רב (חברות התרופות הנן גופים עסקיים, טוענים אחדים, הידע האנושי הרפואי שייך לכולנו, טוענים אחרים), וממון רב אין.
המציאות מנחיתה עלינו דילמות בלתי פתירות, שאותן עלינו לפתור. על סרטן המעי שמענו? שמענו! לתרופות לא היה תקציב. האם ראוי להאריך חייהן של מאה נשים חולות סרטן השד (אנחנו ממציאים את הנתונים), ואז להשיב ריקם את פניהם של חמישים מועמדים להשתלת איבר מציל חיים? אולי להפך?
אז מי הם הרעים? אנשי ועדת סל התרופות, שעושים את הבלתי אפשרי, ומחליטים. או קבוצות הלחץ של חברות התרופות, שמפעילות את הייעוץ התקשורתי הטוב ביותר שכסף יכול לקנות?
הכותב מלמד פילוסופיה של הכלכלה במכללה למינהל. ספרו "על שוקי הון וגלובליזציה באספקטים פוסט-מודרניים" ייצא לאור בהוצאת "רסלינג" בקיץ הקרוב
לפנייה לכתב/ת 
