ימין ושמאל רק שמאל ושמאל

ספרים על הסכין

אחי גיבורי התהילה מן הימין, ובראשם דני דיין ממועצת יש"ע - קבלו ברכות על נצחונכם במאבק ההירואי נגד "צומת ספרים" ועל כך שבעקבות הלחצים שלכם הורידו מן המדפים את "שמאל ציוני", מניפסט בשקל.

עם זאת, עליכם להבין שזו רק תחילת המאבק, שכן על המדפים נותרו כותרים רבים שעוסקים בהכפשת מתנחלים, בביקורת שלוחת רסן ופוגענית בקודשי ישראל ובהשתלחות שיטתית באבות אבותינו, וודאי בתבוסתנות טהורה - עניינים שפוגעים גם ברגשות הציבור ולפיכך טוב תעשו אם תאיימו על "צומת" שיורידו אותם. לפחות עד אחרי יום העצמאות.

"צומת ספרים". למה לעצור במניפסט אחד קטן? (צילום: מורן שביט)

נתחיל ב"הזמן הצהוב", "אשה בורחת מבשורה" ו"חיוך הגדי" של דויד גרוסמן. נמשיך בקבצי המסות של עמוס עוז, ונעבור גם דרך אלה של א.ב. יהושע, ובשום אופן לא נפסח על הספרים שכתבו "פושעי אוסלו" ובהם תיארו את מה שבעיניהם נראה כמו תחילתו של תהליך שלום. חכו, יש עוד: מה עם "גילוי אליהו" ו"סיפור חרבת חזעה" של ס. יזהר? הלא גם אלה לא ראויים להיות משווקים עם דגל, נכון? ומה צריך לעשות בכתבי תבוסתנים כמו בובר ואחד העם, אם נזכיר רק שניים מפאת קוצר היריעה?

ואם כבר הולכים אחורה בהיסטוריה - הנה כתב שטנה איום ונורא על המתנחלים הראשונים בארץ, עם ישראל בכללותו: יש בספר הזה פרקים המשווים את העם כולו לזונה, עם תיאורים ממש לא מחמיאים של מעשי התזנונים (כך במקור) שלה - ואתם שותקים? ופרקים שמנבאים את השמדת של העם ואפילו אומרים שזה מגיע לו - ולא תמחו בפני "צומת ספרים", ולא תבקשו להוריד את התנ"ך מן המדפים?

גיבורים נשכחים

עומס הטקסים הממלכתיים ורוחם המדכאת, הכבדה והחגיגית כנראה מעיקים בימים האלה עד כדי כך, ששוב שכחנו השנה כי חסר בלוח האירועים טקס ממלכתי חשוב אחד, בדרך בין שואה לבין תקומה. הזמן לקיומו הולך ואוזל, שכן הצעירים מבין האנשים שאנחנו חייבים להם הכרת תודה ציבורית חגגו לפני שנים את יום הולדתם השמונים.

ישראל הרשמית לא מצאה להם מקום ראוי בזכרון הקולקטיבי. הם מקלקלים את התמונה שהתקבעה כאן, לפיה השואה הסתיימה באורח פלא כשהוקמה מדינת ישראל, וזה כל מה שהנוער במצעד החיים והחיילים המגישים פרח לניצולים וצופי הטלוויזיה צריכים לדעת.

שמם הלא רשמי הוא "וטרנים". הם ותיקי מלחמת העולם השניה, חלק מצבאות שונים של בעלות הברית שמיגרו את הנאציזם, שחררו את אסירי המחנות ושמו קץ לסיוט הכבד ביותר בתולדות אירופה. בקרבינו חיים בעיקר ותיקי הצבא האדום, וגם הם ראויים לפרח, לטקס, לדגל, לאות הוקרה ובעיקר להכרה ציבורית בשל תרומתם לאפוס היהודי הענק.

ב-9 במאי הם נוהגים לצאת לרחובות לתהלוכות מאורגנות פחות או יותר, בירושלים ובערים אחרות בישראל. כמה מהם - נשים וגברים - ילבשו ביום הזה מדים מעומלנים מעידו שחלף. אחרים ירכסו לדשי בגדיהם החגיגיים את המדליות והעיטורים שקיבלו בתום המלחמה. כשישראל הרשמית לא מכבדת אותם די הצורך, המשימה מופרטת: אם תראו וטרן או וטרנית עם עיטורים זרים ברחובה של עיר, אנא, עשו מעשה אנושי קטן פשוט. אפילו אם הם זרים גמורים, גשו אליהם - ואמרו להם תודה.

חיים חדשים לחיות

כשג'ורג' אורוול שלח את "חוות החיות" למוציאים לאור, היו לפחות ארבעה שסירבו לפרסם את הטקסט. לא מזמן התגלה מכתב של המשורר ט.ס. אליוט בו טען האיש החכם הזה כי המחזה "אינו משכנע" באשר הוא כתוב "מנקודת מבט טרוצקיסטית" וברור כי כל חווה זקוקה דווקא למובילים בדמות החזירים האינטליגנטיים, היחידים המסוגלים להשתלט על משימת הניהול הנכבדה.

מו"לים אמריקניים הודיעו לאורוול ש"הספר לא יצליח בארצות הברית כי אצלנו לא אוהבים משלי חיות למבוגרים", ועוד מו"ל יעץ לו לגנוז את הטקסט כי הוא מחבל במוניטין שלו כסופר, אבל אורוול לא התייאש. "חוות החיות", במבט בן ימינו, הוא אולי הטקסט הפוליטי-סאטירי החשוב ביותר של המאה העשרים. חשיבותו והרלוונטיות שלו לא תמו בסוף המאה שעברה.

מנקי ב"חוות החיות". משל אוניברסלי (צילום: לירז אלה)

נזכרתי באנקדוטות האלה השבוע כשעל בימת מרכז ז'ראר בכר עלה עיבוד חדש (לישראלים) ל"חוות החיות", שבו ניר מנקי מגלם את כל התפקידים. כן כן, גם כבשים וגם חזירים. וסוס. ועוד. העיבוד החדש הוא לא פחות מהברקה גאונית חד-פעמית של גאי מסטרסון, במאי בריטי, שהביא לפסטיבל אדינבורו את פרשנותו החדשנית ב-1995.

במינימליות נזירית של אפקטים ותפאורה, מה שיצר מסטרסון הוא פרשנות שעוקפת לגמרי את השיח הפוליטי סביב "חוות החיות" ומעלה אותו לדרגה של משל אוניברסלי על טבעו של האדם, ועל החזירים והכבשים, השיטים והנשלטים, המוסרי והמושחת הדרים בצוותא חדא בנפשו, על העריצים הקטנים החבויים בתוכנו מעצם היותנו בני אנוש. ההפקה הנוכחית עולה במסגרת "מרכז הבמה", יוזמה של הקרן לירושלים ושל המחזאית והבמאית אורי אגוז - ועכשיו צריך למשוך בשרווליהם של האנשים במשרד החינוך האחראים על קירוב הנוער לתיאטרון, למען תוצג בפני תלמידים רבים ככל האפשר.

תנו לחפור בשקט

הוא התארח השבוע בתוכניתם של אברי גלעד וג'קי לוי בגלי צה"ל, ומשום שאני רוחשת חיבה רבת-שנים ומוצדקת לחלוטין לקובי אוז, הקשבתי לו גם הפעם

רוב קשב ושמעתי בשמחה את המדרש הקטן והנאה שלו על "לחפור".

זה הפועל שנהוג להגות אותו כעת בפ' רפויה דווקא, משום שלשם העצם הנגזר ממנו, "חופר " או "חופרת", כבר מוצמד יחס אוטומטי לגמרי של גנאי וברור לכל דובר עברית שחל עליו איסור חמור לבצע פעולת חפירה מגונה בכל נושא שהוא. וקובי אוז תמה - אם נתבונן בהפך של "לחפור", מה נגלה? לא להעמיק? להיות שטחי בכל מחיר? להיות חפיפניק, כמו שקראו לזה פעם, לפני דקה וחצי בערך? ודווקא זה נחשב לערך ראוי ורצוי?

שיר לעציר

ראש העיר ירושלים,

נורא הוא.

איך יהיה אדם ראש עיר כזאת?

מה יעשה בה?

יבנה ויבנה ויבנה.

אל הבתים,

כמו זאבים הבאים לילל על כלבים

שנעשו לעבדי בני האדם.