איך הומצא התקליטור?

מראשית האנושות יצר האדם מוזיקה. האדם הקדמון הפיק צלילים בעזרת אבנים ועצמות, בעת העתיקה התפתחו ביוון ובהודו כלי נגינה רבים, בימי הביניים בקעו רוב המנגינות מהכנסיות ובתקופתנו אפשר לשמוע גם צלילים המופקים באמצעות מחשב. אבל מה עושים כשקשה לזכור את כל השירים שאוהבים?

בדיוק על זה חשב אֶמִיל בֵּרְלִינֶר, כשהמציא בשנת 1888 את התקליט ואת מכשיר ההשמעה שלו (הגְּרָמוֹפוֹן הידוע גם בשם פָּטֶפוֹן). עיגול שחור שקוטרו כ-30 סנטימטרים, עשוי ממגוון חומרים, שבאמצעותו הצליחו לראשונה להקליט ולמכור מוזיקה.

על גבי התקליט נחרת חריץ ארוך בצורת ספירלה, ובזמן ההשמעה עברה מחט מיוחדת לאורך החריץ, קלטה את הרעידות שנוצרו בגלל המסלול המיוחד שלו והפכה אותן לצלילים.

במשך כמעט מאה שנים השתמשו בתקליטים בתחנות רדיו ובבתים, ואז, בשנת 1982, הגיעה המצאה חדשה ששינתה את דרך אחסון המידע: התקליטור, או כמו שרובנו מכירים בשמו הלועזי – הקומפקט דיסק.

התקליטור מבוסס על המצאה מ-1958 של דֵיוִויד גְרֶג האמריקאי – קריאת מידע מדיסק באמצעות לייזר. את התקליטור המוּכָּר לנו פיתחו במקביל שתי חברות מסחריות, "סוני" היפנית ו"פיליפס" ההולנדית, שחיפשו דרך לשפר את איכות המוזיקה המושמעת.

קוטרו של הדיסק החדש עמד על 12 סנטימטרים, פחות מחצי מקוטר של תקליט, אך העיקרון היה דומה למדי: הנתונים שבדיסק מאוכנסים בצורת בליטות המוטבעות לאורך פס ספירלי דק מאוד, ובין הבליטות נמצאים מישורים.

המידע מקודד על התקליטור באופן דיגיטלי, כלומר הוא מיוצג על ידי שני סוגים של סימנים, והאוסף של כל הסימנים הללו מייצג את הצלילים המוקלטים.

שמה העברי של ההמצאה הזו נגזר מחיבור המילים "תקליט" ו"אור", ומקורו בטכנולוגיה שבאמצעותה נקרא המידע. הדיסק עשוי מפלסטיק, ועליו שכבת אלומיניום דקיקה המשמשת כמחזיר אור. בעת קריאת המידע, קרן לייזר עוברת על הבליטות והמישורים שהוטבעו באלומיניום.

רכיב אחר בתוך המכשיר, הקרוי חיישן, קולט את הקרן המוחזרת מהתקליטור. כמות האור החוזרת מבליטה שונה מכמות האור החוזרת ממישור, וכך החיישן מצליח לקרוא את המידע. המידע הזה מגיע לרכיבים האלקטרוניים של נגן התקליטורים, והם מפענחים את והופכים אותו בחזרה מנתונים דיגיטליים לצליל רגיל.

שריטות ופגמים בציפוי של הדיסק יכולים לשבש את האופן שבו קרן הלייזר מוחזרת לחיישן, ואז כשננסה לשמוע את השיר הוא עלול "לקפוץ" ולא להתנגן עד הסוף.

אבל כמו שכולנו יודעים, פיתוח הדיסק לא היה המילה האחרונה בטכנולוגיית אחסון המידע הדיגיטלי. בהתחלה אפשר היה לצרוב מידע על התקליטור רק פעם אחת, במפעל. אחר כך הגיע תורו של הדיסק שניתן להכין בבית בעזרת צורב המותקן בנגן התקליטורים, ומאוחר יותר הופיע הדיסק שניתן לצרוב, למחוק, ולצרוב מחדש פעמים רבות.

הטכנולוגיה שאפשרה כתיבה ומחיקה חוזרת מבוססת על כך שבנוסף לשכבה המתכתית צופה הדיסק גם בחומר שניתן להפוך אותו לגביש מסודר או להמס אותו כך שהסידור של החומר יתקלקל. זה נעשה באמצעות שני לייזרים רבי עוצמה בתוך הצורב.

כשרוצים לקרוא את המידע מכוונים אל הדיסק לייזר רגיל, חלש יותר, וקולטים את האור החוזר בעזרת חיישן שמזהה את מקומם של הסימנים שיצרו הגבישים. שימוש בלייזרים החזקים של הצורב מאפשר למחוק את המידע הקודם ולכתוב אחר במקומוֹ.

בשנת 1995 הציגו כמה חברות בו זמנית את ה די.וי.די, שבו הבליטות והמישורים צפופים יותר ולכן ניתן לאחסן בו כמות מידע גדולה בהרבה. כך, ניתן לצפות בסרטים באורך מלא בלי להחליף תקליטור באמצע הצפייה.

אין ספק שהתקליטור שאנחנו מכירים עבר דרך ארוכה ב-28 השנים שחלפו מאז המצאתו. קשה לנחש איך הוא יראה בעוד 28 שנים נוספות, אבל אפשר להעריך שזה לא יהיה דומה למה שאנחנו מכירים היום, או שבכלל נשתמש בטכנולוגיה שונה לחלוטין.