מפריחי השממה: התאהבנו בנגב

הכירו את עדי כהן, סמנכ"לית היי-טק מתל-אביב, את יוהן אטלן מהרצליה פיתוח, את הילה ונתנאל צוויג ממפוני גוש קטיף ואת בועז וחיה רדלר מיבנה. לא תמצאו אותם יותר במרכז. במלאת 62 שנה למדינה, נראה עדיין חזון הפרחת השממה של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, רחוק מהגשמה, אבל יש יותר ויותר ניצנים המעידים על תנועה דרומה. עדי כהן ומשפחתה, יוהן אטלן ובני הזוג רדלר החליטו לנטוש את מחוזות הציניות לטובת מחוזות הציונות החדשה. 

על-פי נתוני המשרד לפיתוח הנגב והגליל, בשנים 2008-2009 עברו לנגב 3,792 נפשות. כ-975 מהם עברו למגזר הכפרי, למועצות האזוריות והקיבוצים. 2,271 עברו לערים בנגב (דוגמת דימונה ובאר שבע). 546 עברו למועצות מקומיות (דוגמת ירוחם ומצפה רמון). החזון של אנשי הנגב הוא להביא לא פחות מ-300 אלף תושבים חדשים.

עדי כהן, בת 42, התגוררה בתל-אביב עם בעלה ערן ושתי הבנות (12 ו-14). לפני שנתיים וחצי החליטה לנטוש את משרתה כסמנכ"לית חברת היי-טק ולעבור עם משפחתה ליישוב שני לבנה בחבל יתיר. את ההחלטה לעבור קיבלו בספונטניות לא אופיינית. "ביקרנו מכרים, ראינו את המקום ובעלי החליט שכאן הוא רוצה לגור. תוך שבועיים כבר עברנו", משחזרת עדי. בתחילה עוד חשבה שהיא מסוגלת לגור בנגב ולעבוד במרכז, אך תוך חודש וחצי עזבה את מקום עבודתה וכיום היא רכזת הקהילה ביישוב. למרות הקושי, היא לא מצטערת: "המעבר לא היה קל בכלל מכל הבחינות. עזבתי קריירה מסודרת, חייתי בתוך קובייה מאוד נוחה. הפרנסה בדרום קשה יותר, אנחנו רחוקים מהחברים ומהמשפחה, אבל אני לא מתחרטת. זו חוויה מעשירה".

"אין חרטות". משפחת כהן בבית החדש (צילום: הרצל יוסף)

כהן לא מדברת על המעבר דרומה במונחים של ציונות. "אני לא יודעת אם אנחנו ציונים. אני לא יודעת מה זה. אבל אני יודעת מה זה ישראליות - זה להכיר אנשים אחרים ממני, כאלה שמדברים בשפה אחרת מזו של אנשי מדינת תל-אביב. זו שפה שאני עדיין לומדת לדבר". בעלה, ערן, מוסיף: "זה סוג של חומה ומגדל. עברתי לתל-אביב אחרי הצבא. תל-אביב הייתה עיר תוססת ונפלאה אחרי הטיול, אבל עם השנים מצאתי את עצמי מרגיש חנוק, לא יכול יותר. הולך לעבודה בבוקר, חוזר לאותה העיר. לא יכולתי לנשום. כשהגענו לפה היה לי שקט, נעים ונוח. החלטתי שהגיע הזמן". 

אחת הבעיות העיקריות של הנגב היא העובדה שצעירים מעדיפים להגר למרכז. המגמה הזו מתחילה להשתנות. אם בעבר סטודנט ממוצע באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע הצפין מיד עם סיום לימודיו, היום המצב מתהפך. יוהן אטלן (33), במקור מהרצליה פיתוח, סיים לפני כשנתיים את לימודיו באוניברסיטה, באמצע התואר השני בפילוסופיה, והחליט לקשור את גורלו בנגב. הוא הקים ארגון התנדבותי בשכונות המוחלשות בבאר שבע. "הגעתי לנגב לא בגלל אידיאלים, אלא בחיפוש אחר העתיד האקדמי שלי", הוא מספר.

מבאר שבע, התגלגל אטלן לדימונה, שם הוא אחראי כיום על תחום התרבות והמעורבות החברתית לצעירים בעיר. הוא מתכוון לעבור לדימונה, כשימצא דירה מתאימה. "לצעירים קשה למצוא בתים שהם לא דירות עמידר מחד ולא וילות. לפחות זה מצביע על התעוררות בתחום הנדל"ן", הוא מנסה למצוא את הצד החיובי.

מגוש קטיף, למרכז - וחזרה לדרום  

מלבד התל-אביבים שחשים מיצוי ורצון לברוח למרחבים הפתוחים, הנגב קורץ גם לצעירים אידיאליסטים, שאותם מובילים גם אנשי תנועת אור. בשנים האחרונות הצליחה התנועה להקים שישה יישובים חדשים, בהם סנסנה, מרחבעם, באר מלכה, גבעות בר, מצפה אילן וחרוב. 25 אלף בתי אב פנו לארגון עד כה כדי לסייע במעבר לאזור. 11,700 משפחות נמצאות בתהליכי התיישבות. 4,000 כבר התיישבו בפועל.

היישוב הקהילתי כרמית הוא אחד היישובים החדשים של תנועת אור. הוא עתיד לקום על גבעות באזור צפון הנגב, צפונית לצומת שוקת, מול מיתר. השם כרמית נבחר בגלל הכרמים הרבים באזור. היישוב מיועד בעיקר לעולים ממערב אירופה וארצות הברית, עולים ותיקים וגם לאזרחים מהשורה. בימים אלה נסלל כביש ובשלב הבא ישווקו הבתים.

הילה ונתנאל צוויג, בני 30, התגוררו בגוש קטיף, ומשם עברו ליד בנימין, סמוך לגדרה. בסוף אוגוסט 2009 החליטו להדרים, וכיום הם מתגוררים ביישוב רתמים, במועצה האזורית רמת נגב, עם ארבעת ילדיהם הקטנים, בני ארבעה חודשים עד ארבע שנים (עברי, יותם, כרמי ועידו התינוק). רתמים הוקם במקור כקיבוץ, אך במשך השנים התרוקן מחבריו, ואוכלס בחברי גרעין דתי-לאומי, חלקם מפוני גוש קטיף וחלקם ממרכז הארץ.

"שנינו אוהבים את המדבר, החופש", מספר נתנאל, "חיפשנו איכות חיים וגם משהו שייתן ערך. אנחנו רואים בזה אידיאל ואוהבים את הנגב". נתנאל עובד בעין הבשור כאגרונום והילה היא עובדת סוציאלית בהכשרתה ונמצאת כעת בחופשת לידה. "יש קשיים בנגב כמו במקומות אחרים", אומר נתנאל, "אבל לא משעמם פה כמו שחושבים. יש לי הרבה מה לעשות. המרחק מהמרכז לפעמים קשה אבל לומדים להסתדר עם כל דבר ולראות את הדברים הטובים שיש".

הילה מרגישה שהיישוב שלה הוא "הבשורה החדשה. יש זוגות צעירים ואיכותיים שעוזרים אחד לשני. אני מרגישה שיש התעוררות בנגב. ועדת הקליטה שלנו עושה עבודה יפה ומדווחת על עלייה בפניות אליהם. אנשים מחפשים ליישב את הנגב, מחפשים איכות חיים".  

מסקר מתווכים שערכה תנועת אור בין משרדי תיווך שונים, עולה כי וילה בת 6 חדרים בשכונת נווה נוי הצמודה לפארק נחל באר שבע, תעלה לכם כ-1.3 מיליון שקל. פחות ממחירה של דירה קטנה ומתפוררת במרכז תל-אביב. מי שמעדיף סביבה כפרית יותר, יוכל לרכוש או לבנות בית חדש במחיר זהה בהרחבות של מושבים וקיבוצים בנגב: לדוגמה, מחירה של וילה חדשה בהרחבה של קיבוץ רוחמה בצפון הנגב, על גבולה של שמורת טבע, הוא כ-1.3 מיליון שקל לבית על מגרש של כחצי דונם.  

מנכ"ל תנועת אור, רוני פלמר, אומר כי בחודשים האחרונים הוא מבחין ב"איזשהו רטרו. כשאנחנו מדברים על אנשים, על התיישבות. תמיד היו גם אידיאליסטים, אך כיום יש הצפה של כמות המתיישבים שמתקשרים אלינו ולא רק אומרים 'תמצא לנו עבודה', אלא 'תמצא לי משימה'. זה מזכיר את השנים הראשונות של המדינה, בהן היתה הירתמות למען המטרה".

"לא כלכלי, אבל אנחנו רוצים להשקיע פה" 

אבל לא רק צעירים מצאנו בין המהגרים החדשים לדרום. המקרה הבא מוכיח שאף פעם לא מאוחר מדי לעשות שינוי בחיים. בועז (60) וחיה (55) רדלר, במקור מיבנה, עברו לפני כשנה למצפה רמון. הם מתכוונים לפתוח מפעל חדש במקום, כדי לסייע לתושבים וליישוב. "זה לא כלכלי, אבל אנחנו רוצים להשקיע במקום. אנחנו פשוט אוהבים להיות פה. זו ציונות, פשוט כך", הם מספרים.

הרדלרים מחזיקים במפעל להתקנות מיוחדות בכלי רכב באזור התעשייה כנות הסמוך לגדרה. כל חייהם היו במרכז, אך הם התאהבו בדרום. שניהם למדו באוניברסיטת בן גוריון, אך לאחר הלימודים ברחו למרכז כדי למצוא תעסוקה. דווקא . אבל לא הכל דבש: "היינו בטוחים שמישהו יתעניין ויעזור לנו להקים את המפעל, אבל הדברים הולכים בדרום כל כך לאט שהרוח יוצאת מהמפרשים". מספר רדלר, "אבל יש לנו סבלנות". חיה מעידה: "האנשים במצפה רמון טובי לב, כיף להיות בחברתם. זה כמו לצאת לנופש. גם הילדים שלי, בני 33 ו-27, מאוהבים במקום ובאים הרבה לבקר". 

החזון של השר לפיתוח הנגב והגליל, סילבן שלום, הוא להביא לנגב עוד 300 אלף תושבים. כיום מתגוררים שם כ-518,900 יהודים וכ-185 אלף לא יהודים. כדי למשוך עוד צעירים ומשפחות, דרושה האצה בטיפול בנושא התעסוקה. לאחרונה נחנך פארק תעסוקה יהודי-בדואי המשותף לשלוש רשויות מקומיות, בבאר שבע מתוכנן פארק היי-טק וגם עיר הבה"דים תורמת את חלקה.

ראש עיריית נתיבות, יחיאל זוהר, מנסה לשמור על אופטימיות, ומחכה למפעל טרה שיעבור לעירו ממרכז תל-אביב. "למרות שאני מאוכזב מהממשלה בתחום התעסוקה ובכלל, אני עדיין אופטימי מאוד. אני מקווה שהממשלה תגיע אלינו בסופו של דבר ותממש ולו חלק קטן מהבטחותיה". גם ראש מועצת מצפה רמון, פלורה ששון, מסכימה שיש עוד הרבה מקום לשיפור: "הנגב הפך בשנים האחרונות לאבן שואבת של אוכלוסיה מתחדשת. יש לאחרונה הרבה יוזמות עסקיות, אבל מה שחסר כאן הוא תעסוקה מתקדמת שבצידה שכר גבוה. הנגב זקוק לתעשייה חדשנית שתביא עמה גם איכות חיים, פעילות כלכלית ומשכורות טובות לעובדים".

"ההורים הופכים לחברת הסעות קטנה"

המשך ההתיישבות בדרום תלוי לא מעט בשיפור התשתיות. כביש 6 והרכבת הפכו את הנגב לנגיש יותר. לא מעט תושבים מהדרום עובדים במרכז. ב-2011 יושלם פרויקט הכפלת המסילה מבאר שבע לתל-אביב, ובימים אלה אמורה להתחיל הרחבת כביש 31. יחד עם זאת, יש עוד הרבה מה לעשות בנושא הכבישים בדרום והתאונות הקטלניות בכביש הערבה הן עדות מצערת לכך.

עדי כהן ובעלה, שנטשו חיים נוחים בתל-אביב, חווים מדי יום את הריחוק. "אני נוסעת ארבע שעות לקנות חלב", מספרת עדי, "כל מערך ההתארגנות הלוגיסטי בבית מאוד משתנה. בתל-אביב יש את האשליה שכל הזמן אפשר לצאת לאן שרוצים, אפילו כשלא יוצאים כל יום. כאן יש את האשליה שהזמן הוא שלך, אבל מצד שני, ההורים צריכים לקחת בחשבון שהם הופכים להיות מעין חברת הסעות קטנה. זה לקחת ולהחזיר את הילדים מהחוגים, למסיבות ועוד. לי הכי קשה היה הריחוק מהמשפחה. אני רגילה לגור כשההורים והאחים כולם באותה שכונה ופתאום הם שעה וחצי נסיעה ממני".

למרות הריחוק, עדי ובעלה לא מוותרים. הם הקימו שני צימרים, כדי שגם תושבים מהמרכז יוכלו ליהנות מהנופים הייחודיים. "אנחנו רואים בכך שליחות אמיתית", מסבירה עדי. "שעה וחצי נסיעה זה לא סוף העולם. הילדות שלי לא מוכנות לשמוע על לחזור לגור בתל-אביב. הן יכולות להסתובב ברחוב בערב לבד. אפשר לרדת למגרש בלי שההורים יהיו בלחץ".

אחד החרטות הגדולים ביותר של בני משפחת כהן היא העובדה שהחליטו לשכור בית במקום לקנות. בשלוש שנים האחרונות המחירים כמעט הוכפלו. סביבה חדשה דורשת התאקלמות, אומרת עדי, "צריך לקחת את הזמן, להבין את השפה. אומרים שזה לוקח כשלוש שנים להתאקלם במקום חדש. אני עדיין מתאקלמת. ואי אפשר לעשות כל הזמן השוואות בין תל-אביב לנגב. זו ארץ אחרת".