אבא, איך נשארת בן 27?

לפני שלושה שבועות היה לי יום הולדת, ובבוקר נסעתי לבית הקברות הצבאי בקריית שאול ועליתי לקבר שלך בחלקה 5. זה משהו שאני נוהג לעשות בכל בוקר של כל יום הולדת, מאז עברתי את הגיל בו נפלת בסיני, באותה שבת ארורה של 6 באוקטובר 1973. אז מה זה אומר שאני כבר יותר גדול ממך? אולי עכשיו אני צריך להתחיל לדאוג גם לך. מי אמר שדואגים להורים רק כשהם בחיים?

אתה נשארת מפקד של סיירת בשריון בן 27, ואני כבר בן 38. חשבתי לעצמי כמה דברים ואירועים קרו ב-11 השנים שמפרידות בין הגיל שבו נשארת, לגיל אותו אני נושא כעת. הנה עדכון קצר: הספקתי להתחתן ולהתגרש, וגם להביא לעולם את תמר, נכדתך הבכורה, שכבר בת חמש וחצי ובשבוע שעבר התחילה ללמוד לשחות בבריכה השכונתית.

בקיץ הקרוב נציין ארבע שנים למלחמה האחרונה במניין מלחמות ישראל, מלחמת לבנון השנייה. אין הרבה דברים יותר נוראים ממלחמה, אבל בעקבותיה נכנסה לחיים שלי ושל תמר - טלי, שאחיה אדם ז"ל נפל במלחמה המיותרת הזאת. מוזרות הן דרכי הגורל ואדם נלחם באותה חטיבה שאתה נלחמת בה, כך ששניכם מונצחים באותו ספר זיכרון חטיבתי (ואולי אתם בכלל כבר מכירים ומעשנים שם למעלה סיגריה בצוותא).

לפני שנה וחמישה חודשים נולד לנו עידו, כך שכמו שאמא אומרת, אין רע בלי טוב. עדי, בתך הקטנה שלא זכית לראות או להחזיק כי היתה עוד בבטן כשנפלת, כבר דוקטור לביולוגיה ומנסה בקדחתנות למצוא תרופה לסרטן. גם לה יש שני ילדים, יונתן ונעה.

לענבל, שהיא אחותנו בכל רמ"ח איבריה מברוך, איתו אמא המשיכה את חייה, וכולנו מודים לה על כך, כי הוא אחלה בן אדם, יש גם בת, אלה, כך שאמא היא נכון לעכשיו סבתא לחמישה נכדים. עמית היא עוד אחות שלנו, צעירה, אז אין לה ילדים בינתיים. ואם כבר מדברים על ילדים, רק שתדע שברוך דואג לי ולעדי ואוהב אותנו יותר מאשר את עצמו.

אני יודע שלך קצת קשה לעדכן על עצמך, אבל אמא וכל החברים שלך עשו עבודה לא רעה ועד היום כולנו נפגשים לפחות פעם בשנה. החבר'ה מהסיירת שלך נפגשים בכל שנה לפני יום הכיפורים ביער שנטעו לזכרך ולזכר שאר הנופלים מהיחידה שלכם. תהיה בטוח שהנכדים שלך עושים שם הרבה רעש ומכניסים שמחה לאירוע הקצת עצוב הזה.

לאחרונה חיפשתי צילומים שלך מהתקופה בה לקחת הפסקה מהצבא והצטרפת לשלוש שנים ליחידה לאבטחת אישים בשב"כ. עברתי על מאות צילומים של הנשיא שז"ר ושל ראש הממשלה אשכול ושל גולדה ושל יגאל אלון – על כולם הגנת בגופך החסון (גולדה לא כל כך שמרה עליך אחר כך, אבל זה כבר עניין אחר). בסוף מצאתי רק צילום אחד שלך, מאבטח את גולדה ואת אלון. זה היה בסיור שנערך על הר הבית בשנת 1969. רק שתדע.

בשבוע שעבר, אחרי הרבה שנים, חלמתי עליך. חזרת להיות מאבטח בשב"כ. ניצבת בשער של משרד ראש הממשלה, הבלורית כבר הייתה קצת מדוללת, אבל שמרת על אותה עמידה חסונה. כשפגשתי אותך ניהלנו שיחה נינוחה ללא כעסים. מתוך השלמה. אולי גם זה קשור לפער הגילאים שהולך ונפתח בינינו. כשהייתי ילד חזרת אלי פעמים רבות בחלומות. תמיד זה היה אותו חלום. אני מסתובב במרכז המסחרי בשכונה שלנו, ופתאום אתה מגיח חמור סבר. עם אותה בלורית שתועדה בצילום האחרון שלך, אבל בבגדים אזרחיים ולא במדים. כעסת עלי. איך הסכמתי שאמא תמשיך בחייה עם מישהו אחר (ועוד מהשייטת) ואנחנו נשכח אותך. ניסיתי לומר שאין סיכוי שנשכח, אבל תמיד לפני שהספקת לענות התעוררתי.

בחודש הבא נחגוג לאמא יום הולדת 63. כל המשפחה תגיע ביום המיוחד הזה, גם חברים שהולכים איתה הרבה מאוד שנים (ופעם הלכו גם איתך). ביום הזה אני אסתכל עליה ובטח אחשוב גם עליך, איך היית צריך להיות כבר בן 64 ואני כבר בן 38, אבל נפלת ותישאר תמיד בן 27. אני מבטיח להמשיך לעדכן.

רס"ן נחום שמר ז"ל, מפקד פלוגת הסיור של חטיבת השריון 14, נהרג בהפגזה מצרית בסיני שעות אחדות לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר 1973