וכיתתו רוביהם לשטריימל

כתלמידה בבית הספר היסודי, כשחצאיתי הארוכה ליחכה בביישנות את רגליו הקרות של כיסא בית הספר, גם אני הייתי נחרדת מההבלחה הפתאומית של הצפירה באמצע הלימודים, ללא הכנה מוקדמת. חברותי היו רצות לחלון כדי לצחקק על האנשים שעומדים ברחוב ולא זזים, והמורה? היא היתה מכחכחת באי נוחות, ואז מסבירה ש"אנחנו לא עומדים בצפירה, אבל מי שרוצה יכולה לקרוא תהלים".

במדינת ישראל ישנו ציבור גדול מאד שבניו אינם משרתים בצבא. ההסבר הפרקטי לכך הוא: החיילים מגנים על המדינה עם נשק, ואילו אנחנו מגנים עליה בנשק רוחני, הלא הוא התורה. ביום הזיכרון, שבו הצבא על חייליו עומדים במרכז הבמה, כשהמשמעות של עצמאות המדינה מתחדדת, קשה מאוד לרבים בציבור החרדי להביע עמדה.

משחר ילדותי זכורים לי בעיקר דיבורים בגנות המדינה וחגיה, כי "אלו לא חגים שמוזכרים בתורה ורבנים לא קבעו אותם", כמובן תוך התעלמות בוטה מעמידה בצפירה או מהתנהלות כלשהי שמזכירה איזשהו קשר למדינה, לצבא או לציונות השנואה.

הציבור החרדי כבר מזמן איננו בעל המניות על היהדות והתורה. חרדיות הגולה שספגה מכות קשות של התבוללות מצד אחד והשכלה מצד שני, התנגדה בכל תוקף לציונות ולחילוניות, לבניין הארץ ולעלייה, במיוחד לאחר שהתרוצצו שמועות שאנשים מורידים את הכיפה ברכבות היוצאות מפולין או מליטא בדרכן לארץ.

אך כיום רבים מהחרדים הם ציונים שמזוהים עם הימין הקיצוני. כך נוצר מצב אבסורדי לחלוטין, אשר בו החרדים פשוט מרחפים באוויר, עם היסטוריה אנטי-ציונית והווה דמי-ציוני, מבלי להשקיע מאמץ כדי ליישב את הסתירה בין השניים. 

מסיבות אלו גם ניתן להבין מדוע החרדים אינם משרתים בצבא. הצעד שנראה בהתחלה כאידיאל מהווה בעצם אסטרטגיה, אקט הישרדותי ותו לא. ביום בו תינתן לגיטימציה להזדהות עם הצבא, ביום שבו תעלם המסגרת - תתפרק התרבות החרדית.

תרבות זו נשענת על היבדלות, וזו הסיבה העיקרית לכך שחרדים אינם משרתים בצבא ומתעלמים מהמדינה. מבחינתם, עדיף לחיות בגולה, בתוך עם זר ונכרי, מאשר לחיות בארץ ישראל שבה שולטים יהודים חילונים שאינם גויים זרים. כאן הסיכון החינוכי, לטענתם, גרוע פי אלף.

שרה איינפלד, חרדית לשעבר