מהפכת המיפוי: ממפות עתיקות ועד לגלובוס העגול
מפה מייצגת עבורנו את התיאור הקרוב ביותר של מציאות. מפות עתיקות נוצרו כדי להציב את האדם בתוך העולם ומאוחר יותר כדי לנוע בתוכו. ההבנה כי ניתן לסמן באמצעות סמלים את הסביבה הטבעית היתה אחת המהפכות הגדולות בתולדות האדם
לפני כמעט 17 אלף שנים, בדרום-מערב צרפת, שכב לו בלילה אחד מאבות-אבותינו, הביט אל אינסוף הכוכבים שמעליו והחליט לנסות ולצייר את מה שרואות עיניו.
התוצאה הייתה אחת המפות הראשונות המוכרות לנו, מפה המתארת את פני השמיים, "גג העולם" כפי שראה מעליו אותו צייר. המפה התגלתה על קירות מערת לסקו המפורסמת יחד עם ציורי טבע נוספים שבהם חי ופעל אותו אב קדמון.
ציור פני השמיים אינו משימה מסובכת במיוחד. מדובר במרחב דו-ממדי שטוח, שבו נקודות אור בולטות וקלות להעתקה ולסימול. החשיבות היא באקט ההעתקה - ציורים נוספים במערה מעידים כי מדובר בקבוצת אנשים שהצליחה לקשר בין המציאות סביבה לסמלים של המציאות שאותם היא יצרה בעצמה.
מפת השמיים לא נוצרה לשימוש, אלא כתפיסה של אדם הפועל בתוך סביבה, למעשה בתוך יקום ומזהה עצמו כחלק ממנו. המפה הציבה את האדם בתוך הקשר חדש של מרחב, טבע וסמל.
קרטוגרפיה - עניין של גיאוגרפיה
חלק גדול ממפות העולם העתיק לא נוצרו ככלי שימושי. אחת ממפות העולם הקדומות ביותר שנמצאו היא מפה בבלית מהמאה ה-7 לפנה"ס. המפה מתארת סכמה של העולם בעיני הבבלים. הוא מורכב משני מעגלי מים ("מתוקים" – נהרות, ו"מרים" – האוקיינוס), שבתוכם ארצות. במרכז ניצבת העיר בבל התופסת כרבע משטח ה"עולם".
הסיבה העיקרית לציור מפה עולמית כזו היא הצגת היחס בין התרבות שיצרה את המפה לשאר העולם. המפה הבבלית כוללת למשל תיאור של ארצות שכנות – ארמניה, אתיופיה, אשור, אך מתעלמת באלגנטיות מקיומם של המצרים והפרסים, ארצות שללא ספק היו מוכרות לבבלים אלא שהם לא רצו להתייחס אליהם.
הדמיון בין המפה הבבלית למפות אירופיות מימי הביניים הוא מדהים. מפת העולם על-פי אירופה של ימי הביניים נקראה מפת T-O וגם בה העולם יוצג כעיגול שבמרכזו ירושלים אשר חולק על-ידי גופי מים בצורת T. אסיה ניצבת בצפון ואירופה ואפריקה בדרום-מזרח ובדרום-מערב, בהתאמה.
העניין האירופי בעולם היה סכמטי, פילוסופי ומוסרי – הצגה גרפית של ירושלים, מקום צליבתו של ישו במרכז, ואז חלוקה בהתאם לאמונה הנוצרית, בין בני שם (אסיה), חם (אפריקה) ויפת (אירופה). ברמה הפרקטית, אירופה של ימי הביניים היתה תרבות שהתעניינה בעצמה בלבד. העולם האמיתי לא עניין אותה.
המפות העתיקות אינן באות לתאר את העולם כפי שהוא, אלא כפי שבני התקופה מבינים אותו או רוצים שייראה. המפות הן סוג של השקפת עולם, הן מתארות את המדינות ואת בני האדם ביחס לאחרים. כך נקבע למפה מרכז, גבולות ואפילו סוג של קנה-מידה סובייקטיבי.
קרטוגרפיה מאוחרת יותר תמרנה תמיד בין שני צרכים: הצורך הראשוני והעתיק של מיקום והבנת עולם, לצד הצורך הפרגמטי, המודרני יותר - היכולת להתנהל במרחב. הצורך הראשון הוא כמעט פילוסופי. הצורך השני הוא פרקטי, ובמושגים מודרניים שימש כמנוע צמיחה כלכלי וחברתי.
האם צריך בכלל מפות?
בהיבט הפרקטי, מפות מתקשרות אצלנו בראש ובראשונה לניווט, אך גם היום, כמו בעבר, החשיבות של מפות מדויקות לניווטים היא משנית בלבד. קחו לדוגמה פלוני היוצא מביתו לעבודה. האם הוא זקוק למפה כדי להגיע אליה? בהחלט לא.
הוא יודע שאם יילך במורד הרחוב, יפנה שמאלה, ימשיך כמה מאות מטרים, ייקח אוטובוס ויירד בתחנה השלישית - יגיע למקום עבודתו. אין צורך להבין את תמונת השטח כדי להגיע ליעד.
מפת הרכבת התחתית של לונדון היא אחת המפות המוכרות בעולם. היא מככבת על חולצות וגלויות – אייקון גרפי שמסמל עיר שלמה. היא גם מפה שימושית להפליא – נוסע חדש יהיה מסוגל להתמצא ברכבת התחתית בלונדון תוך מספר דקות. ואף-על-פי-כן, אין כמעט קשר בין המפה, שייצר הארי בק בשנת 1931 לבין המציאות הגיאוגרפית של לונדון.
מפת הרכבת התחתית של לונדון (צילום: Index Open)
מפת הרכבת התחתית היא עוד חוליה בסדרה של עזרים סכמטיים, שהיו הלחם והחמאה של הניווט במשך אלפי שנים. בניגוד למפות המתארות את העולם הגדול, הן מתפקדות בעיקר כסדרה של הוראות תנועה – על-מנת להגיע למרבל ארץ' מתחנת צ'רינג קרוס, סע על הקו החום במשך שתי תחנות, ואז רד ועלה על הקו האדום לעוד שתי תחנות. קסם.
בעולם הפרה-מודרני, המידע לניווט לא היה שמור במפות. נווט הספינה יחד עם הקפטן החזיקו בספרי ניווט שבהם הצטבר הידע שתועד על-ידי ספנים קודמים. ימאים יוונים, רומאים ופיניקים ניווטו באמצעות הפריפלוס (περίπλους), "שייט מסביב" שהיה ספר הוראות מסע.
מפות סכמטיות, רחוקות מתיאור גיאוגרפי מדויק, היוו כלי ניווט משמעותיים בים וביבשה, זמן רב לאחר נפילת האימפריה הרומית. הפריפלוס התפתח למפות הפורטולן – תיאור של נקודות ציון בקווי החוף, שלאורכם ניווטו ספינות אירופיות. הרומאים השתמשו בשיטות דומות ביבשה.
מפות שנוצרו מאוחר יותר על-ידי אסכולת אל-בלכי, שמקורה בכליפות העבאסית, מציינות אוסף של נקודות המחוברות ביניהן בקווים ישרים או בזוויות של 45 מעלות, שמתעלמות מתוואי השטח או מהמרחק האמיתי, אך מספקות לנוסע הוראות בסיסיות ואפשרות ניווט יעילה.
לגלות את טיבו של העולם
כאמור, הצורך הפילוסופי היה מניע משמעותי בהתפתחות הקרטוגרפיה. אין פלא שמיפוי העולם התקדם ביוון העתיקה במקביל להתפתחות הפילוסופיה. פרויקט מיפוי חשוב ביצע הקאטיוס ממילטוס, היסטוריון וגיאוגרף בן המאה החמישית והשישית לפני הספירה, ששילב בין ידע האישי שצבר במסעותיו בים התיכון ובין מפה מוקדמת יותר שפרסם בן עירו, אנקסימנדרוס.
הוא יצר את אחת ממפות העולם (האירופצנטרי) הראשונות. המפות של הקאטיוס ובני דורו הפרה-סוקרטיים היו עגולות, מאחר והם הניחו כי העולם עגול ושטוח כראשו של עמוד. אין במפות קנה-מידה או מידת מרחק סטנדרטית. המרחק בין הערים צוין במספר ימי הליכה.
כבר בתקופתו של אריסטו, בסוף המאה הרביעית לפני הספירה, ידעו שצורת העולם היא כדורית, אבל הפריצה המשמעותית הגדולה נעשתה כאשר ניתן היה לחשב את היקף הכדור ולכן גם להעריך את גודלו.
המתמטיקאי היווני ארטוסתנס היה הראשון שהצליח לבצע את החישוב באמצעות מדידת זווית השמש בשתי נקודות במצרים. הוא גילה במדידה שהמרחק בין אלכסנדריה לאסואן הוא 1/50 מהיקף כדור הארץ, ולכן על-פי חישוביו היה היקף הכדור שווה ל-46,250 קילומטרים, כ-15 אחוזים יותר מההיקף האמיתי.
המהפכה של תלמי
את המהפכה הגדולה ביותר ביצע האסטרונום, הגיאוגרף והמדען היווני תלמי (בן המאה השנייה לספירה), שהמפות שצייר עיצבו את התפיסה הגיאוגרפית של המערב והעולם האיסלאמי במשך 1,300 שנה, ולמעשה שימשו את אירופה עד תקופת קולומבוס.
עד תלמי, שורטטו המפות מהכלל אל הפרט: לקרטוגרף היתה תפיסה של איך נראה העולם או איך נראה שטח מסוים ממנו, והוא העלה אותה על המפה ושיבץ בתוכה פרטים כראות עיניו או ידיעותיו.
תלמי עבד בצורה הפוכה ומהפכנית – מיפוי מהפרט אל הכלל. המפה של תלמי נשענה על רשת קואורדינטות המורכבת מקווי רוחב וקווי אורך. תמונת העולם נבנתה מהמסד אל הטפחות, בחתיכות קטנות, במקום לנסות להפליג ולשער את צורתו הכללית של העולם. לפי גישתו של תלמי, אם לא היה ידע על איזור מסוים, אין לשבצו במפה.
עם התמוטטות האימפריה הרומית ותחילת ימי הביניים, נעצרה התפתחות הקרטוגרפיה באירופה. ידע רב אבד ובכלל זה "הגיאוגרפיה" של תלמי. העולם המוסלמי לעומת זאת המשיך להתעניין בעולם ולפתח שיטות מיפוי.
הגילוי האירופי המחודש של עבודת תלמי היה לא פחות ממהפכה. העותק הראשון הגיע למערב מקונסטנטינופול בסוף המאה ה-14, וגרסה מתורגמת ללטינית (שלא הכילה מפות), התפרסמה בשנת 1406. לאחר מכן הופצו מהדורות ששחזרו את מפות תלמי ושיטתו. אירופה החלה להבין את העולם מחדש וצעדה לקראת עידן חדש.
אחד העותקים הראשונים של הגיאוגרפיה של תלמי נרכש ונקרא בשקיקה על-ידי ימאי ג'ונובזי בשם קולומבוס. במאה ה-15 חיפשו מלחים שאפתנים ללא הרף נתיבי מסחר טובים יותר וקראו בשקיקה טקסטים גיאוגרפיים שמצאו.
תלמי גרם לקולומבוס להאמין שהמסע מערבה על-מנת להגיע למזרח אפשרי. תלמי טעה לגבי גודלו של העולם: הוא העריך שהיקף העולם קטן בשישית מגודלו האמיתי, טעות שעודדה את קולומבוס לצאת למסע מסביב לעולם.
מפה ומציאות
איש ימי הביניים שהביט במפות T-O ידע שהמפה לא מייצגת את העולם "באמת", כפי שידע שאנשים אינם נראים במציאות כפי שהם מצוירים על הגובלנים שהתנוססו בטירות האצילים באותה תקופה. אולם למפות המודרניות היתה יומרה לייצג את המציאות "כפי שהיא".
ככל שהדיוק של מפות הלך וגדל, כך ניתן להן ערך אמיתי גדול יותר. אם נראה למישהו היום מפה של ישראל ונשאל אותו מה זה, הדבר הראשון שרוב האנשים יגידו הוא "ישראל", ולא "מפה של ארץ ישראל". אנו מבינים שקיים פער בין המסמל למסומל, אבל בשל ערך האמת הגבוה שאנו מייחסים למפה, אנו מתחילים לערבב ביניהם.
אחת הבעיות המרכזיות שמנעה ייחוס ערך אמיתי למפות היא הקושי להעביר למפה שטוחה את פני השטח על כדור עגול. הבעיה נפתרה חלקית באמצעות "ההיטל", דרך מתמטית לתרגם את פני הכדור למפה דו ממדית.
בשנת 1569 הגדיר קרטוגרף פלמי בשם מרקטור את "היטל מרקטור". היטל זה, שבו תוואי כדור הארץ מוטל על גליל ש"עוטף" אותו, היה שימושי במיוחד לימאים בזכות יכולתו להציג מסלול ישר באופן עקבי.
הבעיה עם היטל מרקטור הייתה נטייתו לעוות גופים גדולים. גופים ליד קו המשווה הוצגו כקטנים מכפי שהם, וכך למשל הפכה אפריקה לקטנה מאוד ואילו אמריקה וצפון-אירופה היו גדולות מאוד. גודל העיוות היה משמעותי: גרינלנד למשל הופיעה בגודל כמעט זהה לגודלה של אפריקה, כאשר במציאות שטחה של אפריקה גדול כמעט פי 14 מזה של גרינלנד.
אם בעבר הייתה הפרדה בין מפות שימושיות ובין מפות העולם, מן הרגע שהקרטוגרפיה אפשרה שילוב בין השניים, קיבלו המפות ערך אמת. מבקרי תרבות פוסט-מודרניסטים עשויים לצקצק בלשונם ולטעון כי יש משהו מאוד נוח בהגמוניה המערבית הלבנה שהציגה את אפריקה ממוזערת.
טל גוטמן הוא היסטוריון חובב הייטק, הכותב על תרבות אנלוגית והיסטוריה דיגיטלית.
הבלוג שלו: www.eliam.org
המאמר המלא פורסם במגזין "אודיסאה".
לפנייה לכתב/ת 
