9 שנים בלי דוּדוּ: "לא הולכת לשמחות"
סמל דודו אילוז נהרג ב-2001, כאשר מחבל שנהג באוטובוס דרס אותו למוות יחד עם שבעה בני-אדם נוספים. מאז, מתקשה אמו להתגבר על האובדן. המשפחה עברה דירה, אך העבירה את חדרו כפי שהיה. הוא הונצח בבית כנסת ובחוג כדורסל
מנסה להמשיך לחיות בצל האובדן: לפני קצת יותר מתשע שנים איבדה תמי אילוז מקריית-מלאכי את בנה דודו, שנהרג בפיגוע בצומת אזור. מאז היא לא הולכת לשמחות ולא חוגגת בחגים. "נולדו לי מאז האסון שתי נכדות ואני אוהבת אותן, אבל הצער הגדול נמצא בתוכי. אני לא הולכת לשמחות, חוץ מלחתונות של הבנות שלי".
ביום רביעי, 14 בפברואר 2001, ב-6:00 בבוקר יצא סמל דודו אילוז כהרגלו לבסיס צריפין. הוא נסע ברכבו יחד עם שכנו אופיר מגידיש עד לתחנת ההסעה. כיוון שאיחרו את ההסעה, נסעו באוטובוס של אגד לאזור חולון. הם המתינו שם לאוטובוס בדרך לצריפין, אך בשעה 7:41, האוטובוס, שהיה ריק להוציא את המחבל הפלסטיני, פגע בעוצמה בעומדים בטרמפיאדה ולאחר מכן נמלט דרומה. ארבע חיילות, שלושה חיילים ואזרחית נהרגו.
חברים ליד קברם של דודו אילוז ואופיר מגידיש (צילום: מאיר אזולאי)
תמי שיחזרה את היום הנורא ההוא: "עבדתי במעון כרגיל ובשעה 13:00 בצהריים יצאתי לכיוון הבית כדי להכין את הארוחה החמה לאופיר. הוצאתי שניצלים כבר בבוקר, אבל באותו היום היתה לי הרגשה רעה ולא ידעתי להסביר. אנשים התקשרו אלי מהבוקר. מתברר שכל הקריה כבר שמעה על האסון ואני עוד לא ידעתי כלום.
"כשהגעתי הביתה ראיתי הרבה אנשים ולא הבנתי עוד כלום. ברחתי למרכז כדי להתקשר לגיסי, שהוא סגן אלוף בצבא, ופתאום הסתובבתי וראיתי קצינים אחריי. ברחתי מהם כדי לא לשמוע כלום. אבל אחד מהם החזיק בידי ואמר 'אני מצטער'. באותו רגע הרסתי את כל המדפים שהיו בחנות, לא רציתי להאמין שהנורא מכל הגיע אלי".
כמה שנים אחרי הפיגוע, שכרה תמי בית קטן באחד המושבים באזור קריית-מלאכי, כיוון שלא יכלה להמשיך לחיות באותו הבית. כל החדר הועבר במלואו לבית במושב - כולל זה של דודו. בארון עדיין מסודרים בגדיו מגוהצים ונקיים, כאילו בכל רגע הוא עומד להיכנס. גם משפחת מגידיש עברה דירה לשכונה אחרת בעיר.
הנצחה בבית כנסת ובכדורסל
בני המשפחה הנציחו את שמו של דודו במספר דרכים. ספר תורה הוכנס על שמו לבית כנסת. כיוון שהיה שחקן כדורסל מצטיין, נערך ביום השנה למותו טורניר לזכרו. ביום השנה הוציאה המשפחה גם ספר לזכרו, בו כתבו חברים וקרובים. לפני שנה הופק סרט לזכרו. במתנ"ס המקומי נפתח בית ספר לכדורסל על שמו ובבית הספר להנדסאים, בו למד, הוקם אתר הנצחה וחדר מחשבים.
בספר לזכרו כתבה אמו: "אני כל כך חסרה את צחוקך המתגלגל, את החיוך הקסום שהיה על פניך, את רגעי הצפייה המשותפים במשחקי מכבי תל-אביב שכל כך אהבת. אילו רק יכולת לראות אותם בשיא גדולתם, לזה ציפית וכל כך ייחלת, אך לא זכית. גם אנחנו ציפינו לראותך בשיא גדולתך... אני אוהבת אותך דודו שלי, אני כואבת אותך, בן יקר שלי".
אביו יחיאל כתב: "היית לי בן, היית לי חבר, היית לי מקור גאווה והשראה. שום תחושה לא תדמה לזו של הלב המתרחב והמתמלא ממגע ידו של בני הקט, הבונה סוכה או מטוס, מעיניו המתפעלות המלוות אותי בעבודה, מקולו העונה אחרי בשירה אדירה בכל חג ובכל ערב שבת. היה שלום מלאך עליון שלי, מלאך שלום".
לפנייה לכתב/ת 
