שמחתי שהלכתי בערב ההוא לשכן מקצה הרחוב
אני מוכנה לחיות בלי ראש, ורק לא למצוא את עצמי לבד. אני מוכנה לזחול בבוץ מגעיל וקר. להתפלש בלשלשת של ציפורים שחורות. רק לא להיות לבד. אני העלמה בת ה-20 שמזמזמת לכבוד עצמה רקוויאם באורך מלא. סיפור אופטימי לתחילת שבוע
עידית אמרה לי שאני יכולה לספר על זה לכולם, "כי מה שבטוח אף אחת אחרת לא היתה בליל הסדר אצל אחד שקוראים לו שלומי שבן".
כשהיא אמרה את זה היא נשמעה מזלזלת, ואותי זה הרגיז כי כשסיפרתי לה את הסיפור כולו, ציפיתי ליותר הבנה מצדה. לאמפתיה. בשביל זה יש חברות. בשביל אמפתיה. וכמובן גם בשביל לנעוץ ציפורניים פה ושם. אבל לא בחגים.
היא אמרה לי שאצלם החגים קדושים. היא אמרה את זה כדי להנמיך אותי. כאילו שאצלי החגים זה סתם. אני לא עשיתי מהם סתם. בשבילי הם תמיד היו משהו שמתרגשים ממנו. וכששלומי הזמין אותי אליו, התרגשתי מזה. אמרתי לו שאבוא אבל רק אחרי שיסתיים הסדר אצלנו, כי מזה אין מוצא. אבא שלי מקפיד על העניינים האלה ובעצם גם אמא שלי.
כשצעדתי ברחוב, אחרי ההגדה, אחרי האוכל, אחרי ששיחקתי עם ארבעת הילדים של אחותי - "ארבעת הגאונים שלי", כמו שהיא קוראת להם - ואחרי שהספקתי לזמזם ולשיר לכולם משירי האלבום האחרון של הגאון שלי, מגדל הפזמון, הרגשתי שאני מרגישה.
זה כמו להגיד דבר שאין בו כלום, אני מניחה. למשל במשפט "אכלתי והרגשתי שאני אוכלת". בכל זאת, עבורי, זה היה דבר אחר לגמרי. בשנה האחרונה היו הרבה ימים שבהם הרגשתי שאני לא מצליחה להרגיש. המרחק מהבית שלי לבית שלו, 20 או 25 דקות של הליכה נרגשת, היה הזמן שבו יכולתי להגיד לעצמי בוודאות שהנה זה קורה. זה באמת קורה.
הרגשתי את עצמי, את הגוף שלי, את העצמות, את הרוח שממלאת אותי, את החשק לשיר ואת החשק לרקוד, אם לא עם שלומי אז לידו. את הרצון לדעת לנגן כמוהו. להופיע כמוהו. להקליט אלבום שלם שאפשר יהיה להוריד מהרשת או לקנות בחנויות ואז לשמוע את כל המלים היפות של האנשים כשהם מדברים עלי. על השירים שלי.
ריחפתי. על המרפסת שמתחתיה עברתי ישב איש כבן 60 והביט במבט מוזר על הלילה שירד. הוא לא היה מפוחד ולא מאושר, לא מסוקרן ולא אדיש. שאלתי את עצמי איך הוא יכול להרגיש ככה בלילה שכזה ואם הוא באמת מצליח להתעלם מהניחוח של העצים שמתגבר בזכות החג. הוא לא ראה אותי. עצרתי רגע כדי להביט בו, ממחבוא, מאחורי העץ בעל הרעמה הפרועה, הגאונית, שצמח צמוד לבית.
תעשה שתמיד הרחוב יהיה יפה כמו הערב
אלוהים, בבקשה, תעשה שלעולם לא אשקע בתוך המצב רוח שלו. תעשה שתמיד הרחוב יהיה יפה כמו הערב. תמלא את האוויר בהרגשה הזאת בדיוק ולא באף אחת אחרת. אלוהים, אתה שם?
עידית אמרה שאני נוטה לדבר אל אלוהים בזמנים שקשה לי ומתעלמת ממנו לגמרי בזמנים שבהם טוב לי. היא אמרה שוב שאצלם לוקחים את האל יותר ברצינות. היא אוהבת לדחוק אותי לפינה. זה סוג החברות שלנו. אם אני מנסה לדחוק אותה לפינה בחזרה היא הופכת תוקפנית.
שאלתי את עצמי פעם אם זמרים גדולים, יוצרים כמו שלומי, למשל, אם גם הם פוחדים להישאר לבד. אני מוכנה לחיות בלי ראש, ורק לא למצוא את עצמי לבד. אני מוכנה לזחול בבוץ מגעיל וקר. להתפלש בלשלשת של ציפורים שחורות. רק לא להיות לבד. בכל פעם שאני לבד, אני מתה. עורכת לעצמי הלוויה שקטה עם מוזיקה חרישית. אני העלמה הצעירה בת ה-20 שמזמזמת לכבוד עצמה רקוויאם באורך מלא.
"הוא שלומי שבן הלא מפורסם. זאת עלבון לשפיות"
עידית התקשרה להגיד לי שאני פתטית. שאני עלובה. "האיש הזה שהיית אצלו, הוא לא יודע אפילו לשיר. הוא לא מסוגל לנגן תו אחד על הפסנתר. הוא כישלון. הוא הרי לא שלומי שבן המפורסם. הוא שלומי שבן הלא מפורסם. זאת עלבון לשפיות. מכת פטיש לשכל".
עוד קודם עידית אמרה שאני צריכה להתרחק משלומי ושהוא לא יביא לי את האושר. היא אמרה שהיא לא מבינה מה אני מוצאת בו. "הוא הרי התגלמות הכלום, ההוכחה שאם קוראים לך בשם של אדם מפורסם ואתה בעצמך לא מפורסם, אתה הופך להיות עוד יותר קטן ממה שאתה. יצור בזעיר אנפין. חיידק. לא חי".
אולי. אבל את הריחוף אי אפשר להכחיש, עידית, את מקשיבה? לא, את אף פעם לא מקשיבה.
אני הרגשתי אותו. הילכתי מעל האדמה וידעתי שהחג הזה הוא גם החג שלי. שלומי פתח לי את הדלת. הוא לבש מכנסי שלושת רבעי יפים, באיזשהו צבע שלא הייתי בטוחה איך קוראים לו, וחולצה לבנה מכופתרת. הוא היה יחף וסימן לי להיכנס.
"כבר סיימתם את ההגדה?" שאלתי.
"אני לבד", אמר. "זה רק אני והפסנתר".
"פסנתר?" שאלתי. "ממתי יש לך פסנתר?"
שלומי חייך. הוא ידע מה הסיפור שעומד מאחורי ההתרגשות שלי. באיזושהי צורה הוא ידע. יותר ממה שאני ידעתי. גם הוא העריץ את שלומי שבן, האחר, הנכון, זה שחגג את הסדר באיזשהו בית שבוודאי היה לא מאוד רחוק מהבתים שלנו. שקרא באותה ההגדה. שהתבדח עם בני המשפחה שלו, הלא מוכרים לנו. שהחליק את אצבעותיו המאומנות לרוחב הקלידים, לבקשת מי מהאורחים.
גם לשלומי הזה, הקרוב, היו חלומות לכתוב שירים, אבל לו היתה רק גיטרה קלאסית חבוטה שאיתה ידע לנגן בעיקר אקורדים פשוטים ולא הרבה מעבר להם. זה לא הפריע לו לחלום.
משומקום החלו צצים סימנים זעירים של אושר
ישבנו שנינו על המרפסת, ושלומי הביא את הגיטרה והתחיל לנגן. שום דבר וירטואוזי, שום דבר שיש בו איזו בשורה, אבל בכל זאת צלילים שהוסיפו לטעם של החג, להידור המזדמן והמפתיע של הרחוב שבימים רגילים היה אחד המוזנחים בעיר.
נזכרתי איך עידית אמרה לי פעם ששלומי הזה, השכן, מוצא חן בעיניה. זה היה לפני כמה שנים, כשאני והיא היכרנו. היא בטח שכחה שהיא סיפרה לי את זה, חשבתי. זאת היתה הפעם האחרונה בערב ההוא שהירהרתי בה. שהעליתי בדמיוני את תמונתה. הרגשתי שאין לו עוד צורך בה, לעת עתה.
משומקום החלו צצים סימנים זעירים של אושר. שלומי הוציא בקבוק יין. הוא כבר הספיק לחזור מהסדר אצל ההורים שלו, והיין היה אמור להיות המתנה שלו בשבילם. הוא שכח את המתנה בבית, כך היינו יכולים לשתות את ארבע הכוסיות שלנו, כשהלילה כבר עטף את השכונה הקטנה וצרצורי צרצרים, מהנחל הקרוב, עלו באוזנינו.
"אתה מאמין באהבה גדולה אחת או בהרבה אהבות קטנות?" שאלתי את שלומי.
שלומי אמר שהוא מאמין באהבה לא ממוספרת.
שאלתי אותו אם לדעתו עדיפה אהבה רחוקה או אהבה קרובה?
הוא לא ידע בהתחלה מה להגיד, אבל אחר כך אמר שהוא מאמין באהבה שאפשר להגיע אליה מידי פעם ולגעת בה.
רציתי לשאול אותו אם הוא חושב שלאהבה נכונה יש ריח או טעם מיוחדים משלה.
הוא ניחש אותי ואמר שלדעתו אהבה היא כמו יין, למרות שהוא לא בטוח לאיזה תכונה של היין האהבה קוראת.
בסוף תפסתי אומץ ושאלתי אותו אם הוא חושב שיום אחד מישהו יאהב אותי.
הוא הביט בי ואמר שכן.
כשהגיטרה התעייפה, שלומי נכנס לתוך החדר ושיחק שם עם המערכת שלו וסידר ככה שהמוזיקה ששנינו אוהבים תגיע אלינו במרפסת. זה היה השיר "החיים שלי טובים" שכתב רנדי ניומן ושלומי שבן, האמן, עיבד לפי צו הכישרון שלו.
שמחתי שהלכתי בערב ההוא אל השכן מקצה הרחוב. לשנינו נכון היה עתיד גדול בעולם האהבות, כך הרגשתי בשעות שישבנו יחד על המרפסת. עדיין לא יכולתי לומר אם אחת מהן תהיה משותפת רק לי ולו, אבל האמנתי שהטוב ביותר יקרה.
לפנייה לכתב/ת 
