מתמודדים עם השכול בהתנדבות בצה"ל
פעם בשבוע מגיעים הורים שכולים ואלמנות צה"ל להתנדב ביחידת החימוש של פיקוד הדרום. "כל יום שאני בא לכאן, נותן לי תחושה שאני עושה משהו, אפילו קטן, לצבא", אמר יהושע עטיה בן ה-82, ששכל את בנו צבי ז"ל במלחמת יום כיפור
הם איבדו את היקר להם מכל בשדה הקרב, בתאונות אימונים או בפעילות מבצעית. אבל למרות האבל והשכול, הם מרגישים צורך לשמור על קשר הדוק עם צה"ל. מדי יום רביעי מתייצבת קבוצת הורים שכולים ואלמנות צה"ל, רובם בני למעלה מ-60, ביחידת החימוש של פיקוד הדרום בבאר-שבע, מברכים לשלום את החיילים הצעירים והולכים לעבוד במחלקות השונות, כדי להמשיך ולו באופן סמלי במלאכה של בניהם שלא שבו.
"אני מרגיש כאן קרוב לצבא, שבו הבן שלי נפל", סיפר ל-ynet יהושע עטיה בן ה-82, ששכל את בנו צבי ז"ל, במלחמת יום כיפור. עטיה, למרות גילו המתקדם, לא מפספס את ההזדמנות לתרום לצה"ל. הוא כבר התחיל את המנהג הזה לפני כשנתיים, בבסיס צאלים, בין היתר סייע לתקן גופי תאורה שונים. כעת במחנה נתן, הוא צמוד לנשקיה של הבסיס. "עושים כל מיני דברים, מיון חלקים, בדיקת מחסניות", הוא תיאר.
משה טרבלסי, יהושע עטיה ואליהו עסיס בנשקיה (צילום: הרצל יוסף)
בנו צבי, בן 23 במותו, גדל במושב שרשרת ליד נתיבות, "הוא היה ילד מבריק שאהב כדורגל", נזכר
החיילים שנמצאים בבסיס מסתכלים עליו ביראת כבוד, אבל עבורו זה לא העיקר. "אני עושה מה שאני יכול, לא מחפש כבוד, מוכן לתרום אפילו עוד. כל יום שאני בא לכאן, נותן לי תחושה שאני עושה משהו, אפילו קטן, לצבא. באותו מקום שהבן שלי היה".
"הם הפכו לחלק מאיתנו. בעבורם זה שמירת קשר עם הצבא, בעבור החיילים פה זאת דוגמה ומופת", אמר מפקד היחידה, אלוף-משנה שחר גלעד. הוא מודה כי מדובר בפרויקט מיוחד במינו. "האנשים היקרים הללו הפכו לחלק מאיתנו. הם מכירים את ההווי הפלוגתי, נמצאים באירועי הענקת דרגות, ואפילו במסיבות", סיפר בשיחה עם ynet. "אפילו בטיולים ובטקסים הם איתנו".
"גאה בזה מאוד"
ויש גם מתנדבות, שתיים מהן הן אלמנות צה"ל. רוזה סבג (65) איבדה לאחר מלחמת ששת הימים את בעלה, עמוס-אליהו ז"ל. בעלה שסיים את שירותו הסדיר, נהרג מהפגזת האויב בסיני והוא היה בן 30 במותו. אלמנתו ידעה לאחר שיצאה לפנסיה כי היא רוצה להתנדב, כאשר נפתחה בפניה ההזדמנות לעשות זאת במסגרת צה"ל, קפצה על ההזדמנות.
"כבר הספקתי לעשות כל מיני עבודות. מתיקון אנטנות, דרך עזרה במטבח ועל טיפול בברגים. אני לא יודעת עד כמה אם מה שאני עושה באמת תורם לצבא, אולי אפילו קצת מפריע", אמרה בחצי חיוך, "אבל אני גאה בזה מאוד. לפעמים אפילו החיילים אומרים לי שכשאני כאן מספיקים הרבה יותר. לי זה מאוד חשוב, לא יצא לי לשרת בצבא, ועכשיו זה כאילו שאני משלימה את החסר גם עבורי וגם עבור בעלי".
סבג סיפרה שלא פעם חיילות פונות אליה, משוחחות עימה והדבר מרגש אותה. עבור חיילי הבסיס, המעמד הזה מרגש לא פחות. לדברי אל"מ גלעד, התרומה של הקבוצה הזאת לבסיס היא גדולה לאין שיעור ממה שהמתנדבים חושבים, "כל אחד מהם עוסק במשימות שונות בבסיס, על-פי מה שהוא מבקש ולפי תחומים שהוא אוהב. זה יכול להיות באופטיקה, אלקטרוניקה וגם בנשקיה. אבל זה הרבה מעבר לזה, חיילים שמרשתים כאן, חלקם מגיעים מרקע לא קל, רואים לנגד עיניהם את האנשים הללו שאיבדו את היקר להם מכל, ומבינים משהו על החיים במדינה הזאת. זה מתחיל מערכי יסוד כמו לכבד אדם מבוגר ועד לערכים כמו נתינה אינסופית למי שאיבד בן משפחה".
Read this article in English
לפנייה לכתב/ת 
