תמונה אחת שווה אלף סרטים

בשבוע שעבר הגיע הרמטכ"ל, רא"ל גבי אשכנזי, להניח את דגל ישראל על קברו של החייל האחרון שנפל לפני יום הזיכרון השנתי לחללי צה"ל. השנה היה זה קברו של רס"ן אלירז פרץ, שנפל במהלך פעילות מבצעית בגבול רצועת עזה.

אלירז פרץ ז"ל ואחיו אוריאל ז"ל (צילום רפרודוקציה: גיל יוחנן)

זמן קצר מאוד לאחר מותו של פרץ, נגלה לציבור גודל האסון - אחיו, אוריאל פרץ, נהרג בלבנון לפני 12 שנה. אותו פרק זמן שלקח לכוחות הביטחון לעלות על הקשר המשפחתי הכואב, לקח גם לארכיוני הערוצים השונים שגילו את האוצר הטלוויזיוני שנחת לידיהם. כבר באותו היום, שודר בכל הערוצים קטע הוידאו בו הוא נראה מספיד את אחיו הגדול. ההמחשה הויזואלית של האח המת המספיד את אחיו המת הפכה למחזה מורבידי מצמרר, לפרקים מבלבל.

לפני 36 שנים נהרג בקרב על רמת הגולן, במזרעאת בית-ג'אן, שלום, אחיה התאום של אמי, ברוריה. מהיום בו נולדתי, הסתכמה נוכחותו של שלום בחיי משפחתי בתמונה אחת על הקיר. מעין תמונת פספורט, קפואה, בשחור-לבן, שניצבה לצד מילות שירו של רודיארד קיפלינג, "אם" מתורגמות לעברית, ולצדן ההקדשה "לחצי השני שלי, מהחצי הראשון, משלום".

לפני היום שבו התחלתי להבין את הפרק הכואב בהיסטוריה של משפחתי, כשנלקחתי שנה אחר שנה אל בית העלמין הצבאי באשקלון בו מונח שלום על משכבו, ועוד לפני שהבנתי למה חיילים עושים כל כך הרבה רעש באותם מטחי כבוד, התחלתי לשאול.

קברו של שלום בבית העלמין הצבאי באשקלון (צילום: עמית קוטלר)

מהמקור הראשון והעצוב, אמא, שמעתי בלא מעט הזדמנויות את סיפור חייו של שלום. שמעתי על הלימודים שהוא החל בטכניון בחיפה, שמעתי על הגיוס המפתיע והמפחיד באותו יום כיפור נורא, ב-8 באוקטובר 1973, שמעתי על סבתא שלי שחלתה בסרטן והיתה בשלביה הסופניים של מחלתה ביום נפילתו של שלום, שבהיוודע דבר מותו של בנה סיכמה את העניין בארבע מילים: "אוי, איזה מסכנים אתם". שבועיים לאחר מכן גם היא נפטרה.

בניגוד לשלום, במקרה של אלירז פרץ, כמו גם במקרים רבים של נופלים בשנים האחרונות, מתועדים הנופלים ללא הרף. מתמונות ילדותם, דרך סרטי וידאו המצולמים בבקו"ם, קטעים שצולמו בוידאו ובסטילס במצלמות הפרטיות שלהם בשטח, אלבומי פייסבוק אינסופיים. וכן, גם הספדים שאותם חיילים מתים נושאים לאחיהם שמתו לפניהם. שלום, לעומת אלירז, לנצח יישאר רק אותה תמונה על הקיר.

אבל הטכנולוגיה, מתקדמת ככל שתהיה, לא תמיד משרתת את הזיכרון. אף סרט וידאו או אלבום תמונות מפואר לא יעזור לי להכיר טוב יותר את דודי המת. אף מהדורת חדשות לא תנציח את זכרו של חייל שנתן את חייו לאדמה הארורה, רווית הדם והתובענית של מלחמות ישראל. שום דבר לא ישיב את שלום כדי שיספר לי אפילו לדקה מי הוא או מה הוא היה עושה בחייו - לו היה היום בחיים. מכל אלה, אולי רק הייתי יודע קצת יותר איך נשמע קולו. לא יותר מזה.

במקום אלה בחרתי מגיל צעיר כאמור - לשמוע, ללמוד ולהכיר את האדם היקר שאיבדה משפחתי דרך אמי. לדמיין אותו דרך עיניה הדומעות בהישמע צפירת הזיכרון הצורמת בבית העלמין. "הניחו להולכים", כתב יענקל'ה רוטבליט ב-1969, ארבע שנים לפני מלחמת יום כיפור ולי אין אלא להסכים. זכרו אותם, הזכירו אותם, אבל אל תתנו למסכי הפלאזמה לתעתע בכם.

אותו פסטיבל סרטים המשודר בלופ אודות חייהם של הנופלים, באותה טלוויזיה המבדרת אותנו במשך 360 ימים אחרים בערך בכל שנה, לא תורם לזיכרון הנופלים, בטח שלא להנצחתם. אני הבנתי שאם מעזים להגניב מבט אל תמונה אחת בארוחת שישי בערב, ומקשיבים קצת יותר למי שהשאירו אחריהם ההולכים, אפשר לפעמים לבנות מכך עולם ומלואו.