עמוק בתוך השכול

נשים שאיבדו את בני זוגן בזמן מלחמה, כשהיו בהריון מתקדם, אלה שחוו את ההיריון והלידה לצד השכול והכאב - התמודדו עם מצבים בלתי אפשריים ועשו זאת בגבורה. ילדים רבים נולדו לעולם בו אבא איננו ולעולם לא יחזור, למציאות בה אמהות רבות נאלצות לומר: "אני אוהבת אותך מכאן ועד השמיים, ואילו אבא אוהב אותך מהשמיים ועד כאן".

את פרק הזמן בו כולם משנים את הסטטוס שלהם ל"אבא" ו"אמא" חוויתי מהרבה כיוונים בעזרת הרבה מאוד זוגות חברים. זה החל בחודש אחד, בו זוג אחרי זוג הודיע כי הוא מצפה לילד. מבין כל ההריונות, את ההיריון של חברתי הטובה י', חוויתי בצורה אחרת לגמרי.

במארס 2006 היא סיפרה לי בשמחה רבה כי היא ובן זוגה מצפים לילדם הראשון. עברנו יחד את החששות שבתחילת ההיריון. חשבנו וקבענו איך נשמור על הנוכחות שלה יחד איתי בכל שיעורי האירובי, קיק בוקסינג ועיצוב. כאבתי את כאבה בזמן שעברה את בדיקת מי השפיר. כאב לי גם אחרי. שמחתי בשמחתה כשנודע שיש לה בת קטנה בבטן. התהלכתי כטווס, מנופחת מגאווה, מאותה בטן יפה שהיא טיפחה. התרגשתי מאוד כשהרגשתי את העוברית זזה ובועטת לי ביד המונחת על הבטן. אחד החלומות של י' היה שאודי יצלם אותה בהריון, שייצור משהו אמנותי ומיוחד. היא רצתה שיהיה לה אלבום ייחודי מתקופת ההיריון הראשון שלה, כזה שיזכיר לה את כל החוויות שעברה בדרך להיות אמא. אודי אמר לה בכל ששת חודשי ההיריון אותם הספיק לחוות יחד איתה: "חכי קצת שתגדל לך הבטן". כך קרה שהזמן עבר, השבועות חלפו, ההיריון התקדם והבטן הצמיחה בתוכה את הגוזל של י'.

אולם כשי' הייתה בחודש השישי להריונה, הכול השתנה. התהפך. פתאום המאבק על החיים קיבל צורה אחרת. פנים אחרות.

החברות שלי עם י' כל כך חזקה ומיוחדת, עד שב-12 ביולי 2006, היום בו נחטף אודי, דיווחו כלי התקשורת ש"אשתו של החטוף בהריון". אך לא אני הייתי בהריון, אלא י', חברתו הטובה של "החטוף".

ברגע בו אודי נחטף ונלקח מעולמנו, באותו הרגע בדיוק, הפסקנו כולנו לחיות את אותם חיים. לאורך כל המלחמה י' הגיעה אלי לנהריה יחד עם רבים וטובים אחרים. היא באה לדאוג, לעזור ולפעול במאבק שהחל כבר אז. אבל למען האמת, היא באה להיות איתי. ואני בקושי שאלתי לשלומה, כמעט ולא התעניינתי בבדיקות האחרונות שעברה. עבורי נגמר פרק אחד של החיים והחל עידן חדש, אחר ושונה לגמרי. פתאום הדברים נראו לכולנו אחרת, פתאום ההריון שלה הרגיש לי שונה. לכאב הייתה תחושה אחרת. לבטן התופחת היה מראה אחר. את הבעיטות כבר הפסקתי להרגיש, לא כיוון שהן פסקו, פשוט כי לא הייתה לי יכולת להרגיש אותן.

ואז הגיחה לעולמנו תינוקת קטנה ומתוקה, תמימה ורכה. היא נולדה למציאות בלתי אפשרית עבורי. הרי בפרק הראשון של חיי חלמתי ותכננתי שאהיה עימה מהרגע הראשון. שאחווה עם י' את סידור החדר של האפרוחה, שאהיה איתה כשרוחצים אותה באמבטיה הראשונה והחגיגית שלה. אבל לא הייתי שם.

היום האפרוח כבר בת שלוש פלוס, אבל היא גדלה למציאות עצובה וקשה עבורי. היא מבלה איתי רבות, ודאי מרגישה שהקשר שלה ושלי החל כבר בחודשי ההיריון הראשונים של אמה. היא מכירה את אודי דרך י' ודרכי והיא שואלת עליו, ובהחלט מזהה אותו בכל התמונות. כשתגדל היא גם תכיר את הסיפור של אודי על בוריו.

הסיפור של י' ושלי גרם לי לבחור לראיין שתי נשים שאיבדו את בני זוגן בזמן מלחמה, כשהיו בהריון מתקדם. דינה פרצמן ושרית גומז מייצגות שני סיפורים של שתי משפחות, השייכות למשפחת השכול. המשפחה היחידה שאף אחד לא רוצה להיות חבר בה.

• הראיון ישודר בתוכנית מיוחדת של "סטטוס" ליום הזיכרון, שתשודר הערב (HOT3, 19:35).