השכול לא בחר לו קבוצה

עוד זמן קט תשתנה האווירה בארץ.

שירים שקטים ינוגנו ברדיו,

הקריין ינמיך את קולו בהודעה על מועד הצפירה,

תוכניות אומר על נופלים ימלאו את חלל האוויר,

וגם הטלוויזיה תתרום את שלה להרגשת העצב האפרוריות.

מאיפה הם באו ככה לפתע, מראשית אפריל 2010,

ופתאום כל הארץ מצטרפת לכאב האישי שלי?

אני שכלתי את אבי ואחי שנפלו במלחמת העצמאות ובמלחמת ההתשה.

והכאב הזה של השכול הוא רק שלי ואיתי בכל רגע מחיי,

ומה בכלל לי ולפומביות הזו של יום הזיכרון עם כל התפאורה האפורה.

מאשקה ליטבק ליד הקברים של אביה ואחיה בקיבוץ נגבה (רועי עידן)

כמו תשלום מס, מרכינים כולם ראש ומסתכלים עלינו כאילו אנחנו מעולם אחר.

המילים הגבוהות והריקות האלה של מנהיגנו, עם נוסח עברי של מילון אבן שושן,

כי הם לא יודעים לדבר אחרת, כי הם לא עומדים במקום בו אנחנו עומדים.

אנחנו, שאיבדנו את היקר ביותר לנו, עומדים במקום הנמוך ביותר בעולם,

וממנו אנחנו זועקים זעקה אדירה אל המנהיגים שיעשו שלום ושתפסק האלימות,

שלא תהיינה יותר משפחות שכולות בארצנו ובאזור שלנו. האם הם מקשיבים?

והם, לא שומעים אותנו, כולם יחד מצטרפים למקהלה אדירה של 24 שעות עצב,

שעות של שירים שקטים, תוכניות יזכור על בנים שנפלו,

אמירות כמה הוא היה יפה, פרח ממש, ו-"תהיו חזקים, אנחנו איתכם".

מניחים זרים ושלוש יריות משמר כבוד.

אחר כך הם הולכים.

להדליק משואות, ומיד אחריהן זיקוקים, עתה שולם החוב, נפרע המס.

אפשר להמשיך הלאה בחיים, עד יום הזיכרון בשנה הבאה.

האם הם זוכרים שיש לכל אחד ואחת מאתנו יותר מיום זיכרון אחד בשנה?

יום ההולדת, יום האסון, יום הזיכרון של היחידה, יום הזיכרון של המדינה.

ואני, 62 שנה בתוך זה, נולדתי לשכול ונושאת בתוכי כל השנים את הבלוף הזה של יום הזיכרון.

מאשקה ליטבק בנגבה, הרגשה אמיתית של שותפות גורל (רועי עידן)

אוזניי כלו לשמוע את הנאומים עם המילים היפות, עיני כלו לקרוא כל שנה את מכתבו של שר הביטחון למשפחות הנופלים. אתם, אחי ואחיותיי אוהדי ספורט

שכולים כמוני, איתכם אני מרגישה הרגשה אמיתית של שותפים לגורל הנורא של השכול, ואין לנו ביום זה שנאת אוהדים לקבוצה זו או אחרת, כל הצבעים של הקבוצות מתערבבים בעיסה גדולה של שותפות גורל וכאב עמוק. השכול לא בחר לו אוהד קבוצה כחולה, ירוקה, אדומה, צהובה או כתומה.

אני אוהדת את הפועל ירושלים בכדורסל. בכל פעם שאני עושה דרכי מביתי שבקיבוץ נגבה למשחק במלחה ונוסעת בכביש לירושלים דרך שער הגיא, אני רואה את המשוריינים בצידי הדרך, ומשהו מתכווץ בתוכי, במיוחד בימים אלה ששמים עליהם דגלי ישראל וזרים.

גאה להיות אוהדת מועדון כמו הפועל ירושלים, היודע לחבק בחום ובאהבה משפחות שכולות מבין אוהדיו, ולקרוא לשני יציעי האוהדים במלחה על שמם של שני אחים, אוהדי הקבוצה, שנפלו במערכות ישראל.