לובש תמיד את המדים ונשאר צעיר לנצח
הוא לא היה חזק מספיק, או שהיה חזק מספיק כדי לגונן עלי בגופו, אני לא יודע על מה אני רוצה לחשוב כאמיתי עד היום, איזו אמת תתן לי מנוחה, אם בכלל. סיפור על חברוּת, ליום הזיכרון
יש רגעים קטנים של חיבור שנוצרים כמו בקסם,מלווים אותנו לאורך שנים ולפעמים שוקעים עמוק בפינה מאובקת אי שם בזיכרון, צפים לפתע ומבקשים התייחסות, לוודא שאנחנו יודעים שהם עדיין שם, למרות שהמציאות שסבבה אותם בעבר כבר איננה מזמן. מדובר במערכת יחסים אישית שנרקמה בשקט כשהדברים קרו, דוחפת עצמה פנימה אל מעמקי הנפש וצועדת איתנו קדימה, אל קצה הזמן.
באותו היום נכנסתי הביתה כבכל יום, אבל הפעם היה זה באותו יום בו הכל מזכיר לי אותו. יום בו כל הנסיונות שלי להתרכז בחיים שבניתי לעצמי נדחקים הצידה לנוכח הזיכרון שלו, ההוא שלא הזדמן לו להיות בטיול של אחרי הצבא. כשפתחתי את הדלת הוא בדיוק צפה בטלויזיה וסובב ראשו אלי.
אני גורר אחרי עבר לא פשוט. במקומות ובזמנים בהם בני גילי היו במקומות אחרים דאגתי אני לנתח את הנפש שלי, לעשות את מה שאפשר כדי שבבוא היום אוכל להגיד שהחלמתי ולהמשיך הלאה, להתעלם מהצלקת שנותרה ולתת לדמיוני דרור ברגעים בהם אני לבד, כשאיש אינו שם לב או יודע מה מתחולל בתוכי. אותם רגעים בהם אני חופשי באמת.
לפעמים גם כשאנחנו רוצים לשכוח, הדבר לא אפשרי. כשיש מי שיזכיר לך את היום בו התרחש דבר מה, לא תוכל להדחיק לעולם. אולי זה טוב, אולי דווקא באותו יום אֶבֶל לאומי אין לי ברירה; הכל מזכיר לי אותם, אותו.
לפני שנים מועטות, בשעת ערב, שכבנו זה לצד זה על בטננו, במרחק של כשעתיים נסיעה מתל אביב. היה זה עולם אחר בשביל כולנו. היינו חמישה או שישה אנשים, עשרות קילוגרמים של ציוד, ואני, שהרגשתי את סוף השירות מתקרב. חלמתי על חופשה בדרום אמריקה. ככל שהתקרב התאריך המיוחל אפפה אותי תחושת אופוריה בלתי פוסקת.
כשנשמע הפיצוץ הראשון הסתובב אלי מפקד הכוח שלי, איתן, כשהצבע הירוק-שחור על פניו מתערבב בזיעה של סוף אוגוסט. "תצמיד את כולם לקרקע", אמר לי, ואני הבנתי שאמר זאת רק מפני שלא היה לו מה להגיד באותו הרגע.
הקול שלו, זועק אל מכשיר הקשר, מלווה אותי עד היום. קולו של מורדי, המפקד של כולנו, נשמע צלול כל כך רגע לפני הפיצוץ האחרון. "תהיו חזקים", אמר כשרעש אדיר החריד את אוזניי.
כעסתי, ידעתי שלא היה דבר שיכול היה להגיד וידעתי שעשה את כל שניתן, אבל באותו הרגע קיוויתי שילחש מילות כישוף אל מכשיר הקשר. מילות כישוף שישנו את המצב בו היינו.
היום אני כבר לא לובש מדים. מקור תחושת האופוריה שמלווה אותי לכל מקום כבר מזמן אינו נמצא בחלומות על טיול או חופשה, אלא בהסתכלות צינית על עולם שכבר לא אכפת לי ממנו כמו פעם.
זיכרון:
אח שלי מהצנחנים כותב על אהבה. לזכרו
אבינועם בן זאב
יהודה בן זאב, אחי הבכור שנהרג במלחמה, כתב על אהבה, על הצורך באהבה ועל חיפוש כמעט נואש אחריה. גם אנחנו, אהרון אחי ואני, מרבים לכתוב על אהבה. אבל היו צריכות לעבור שנים כדי שאוכל להבין עד כמה אנחנו שונים. יהודה כתב על אהבה כאילו יש פער של דורות בינינו, כאילו הוא סבא של האחים שלו
"אלוהים ישמור!" זעקתי לעברו, "איתן!"
הוא התרומם ממקום מושבו כשהמדים שלבש זה שנותר סרן צעיר לנצח נראו נקיים ומגוהצים מתמיד. השלכתי הצידה את התיק, רצתי אליו וחיבקתי אותו במשך דקות ארוכות.
"כמה טוב לראות אותך", אני לוחש ומנסה שלא יישמע צליל שבר בקולי. והוא, שתמיד ידע להקפיא את רגשותיו כלפי חוץ, מסתכל עלי ומצביע בעיניו לעבר בקבוק וויסקי שנמצא על השולחן.
"נרים כוסית?" אני שואל, והוא מושיט לי כוס ריקה עם חיוך.
שוחחנו שעה ארוכה, סיפרתי לו על הלימודים ועל העבודה בה אני נמצא היום. סיפרתי לו שמורדי עזב את אשתו ושכבר שנתיים אני משתתף במשחקי מציאות שמארגן הנרי, המנכ"ל שלי. סיפרתי לו עוד על הטיול שאחרי הצבא שהגיע בכמה שנות איחור, על הטיפולים הפסיכולוגיים, ועל כך שהיום אני כבר רוצה מישהי שתהיה שלי לתמיד. אני דיברתי והוא הקשיב, חייך, ומידי פעם לגם מכוס הוויסקי שבידו.
"ומה איתך?" שאלתי כשהרגשתי שאני מדבר רק על עצמי, ולפתע הבנתי איזה אידיוט נשמעתי, וכמה הגיוני בעצם שאני מדבר רק על עצמי, שהרי הוא לא הצליח להקשיב לקולו של מורדי באותו היום. הוא לא היה חזק מספיק, או שהיה חזק מספיק כדי לגונן עלי בגופו, אני לא יודע על מה אני רוצה לחשוב כאמיתי עד היום, איזו אמת תתן לי מנוחה, אם בכלל.
"מה איתי?" הוא מחייך אלי כמופתע מעט מן השאלה. "אני שותה וויסקי, לובש תמיד את המדים שאני אוהב ונשאר צעיר לנצח". הקול שלו נשמע חלש לפתע. "הייתי אומר שסך הכל לא רע", הוא ממשיך בדעיכתו, כשאותו חיוך קטן ונצחי שחקוק בזכרוני חקוק גם על שפתיו.
היתה דקה של שקט כשאני מישיר מבט עמוק אל תוך עיניו החומות ויכול לראות את היום ההוא משתקף באישוניו. "אני מצטער..." אני אומר, חש בושה על שאני כאן והוא שם.
"אל תצטער, תחיה", הוא עונה לי ומתרומם ממקום מושבו. "קום, תכף תתחיל הצפירה".
אני מתרומם מולו וקו העיניים שלי מתיישר עם שלו. כשאני מצדיע לו נשמעת ברקע צפירה נוראית ורעד עובר בגופי. הוא משיב לי בהצדעה שמשמעותה שחרור ומתפוגג בחלל החדר, כשאחריו נותרת כוס ריקה וקול צפירה דועכת, עד לפעם הבאה שאזכה שוב להרגיש את זה שהלך.
לפנייה לכתב/ת 
הכל מזכיר לי אותם, אותו
צילום: רויטרס
מומלצים
