מתי הקבוצה של המדינה איבדה את המדינה?
עד לפני כשני עשורים, כשמכבי תל אביב היתה משחקת בגביע אירופה, המדינה היתה סגורה. היום, משחק של מכבי מוקדם בגלל הגמר של האח הגדול. מה קרה בדרך? הביעו את דעתכם
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. מספרים, שבמהלך שנות השמונים ועוד לפני כן, כשמכבי תל אביב היתה משחקת בגביע אירופה, הרחובות היו ריקים, כל משפחה היתה מקיימת את "מדורת השבט" שלה, אנשים היו מתכנסים בבתים וצועקים: "מ-כ-בי".
השנה, יש שיטענו, נקבע שיא חדש: המשחק של הצהובים ביורוליג, למרות חשיבותו הגבוהה, הוקדם בשעה בשל הקרב הגדול בין אלירז וסער בבית האח הגדול, וזו רק דוגמה אחת קטנה מני רבות בתקופה האחרונה. ניסינו ללכת שני עשורים לאחור, ולהבין מה בדיוק קרה בדרך, שהפך את מכבי מהקבוצה של המדינה, לזו שמחפשת מדינה.
מנכ"ל רשות השידור, על עזיבת מכבי את הערץ ה-1 (מתוך: ידיעות אחרונות)
ערב יום הזיכרון, 1991
לא מעט אוהדים היו שמים את האצבע על אותו הערב. עונת המלחמה במפרץ היתה מהקשות שמכבי ידעה. לראשונה מזה שנים התמודדו הצהובים עם חילוף
של שני זרים, כשקווין מגי ז"ל וקן בארלו עזבו, ואד הורטון ודונאלד רויאל הגיעו.
בשל הסקאדים, נדדו הצהובים ושיחקו את משחק הבית מול פזארו בבלגיה. כמו כן, מכבי החליפה ביתיות עם שאר היריבות, וכך, ארבעה מזורים לסיום שיחקה מכבי את כל משחקי הבית ברציפות, והניצחון על לברקוזן שלח אותה לפיינל פור בברסי. בעיה - משחקי חצי הגמר נקבעו לערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
שמעון מזרחי הצליח להקדים את המשחק במעט, אך לא מעבר, ובמהלך המשחק הופסק השידור, ומכבי הובסה בידי ברצלונה, כשאולי עדיף היה שאף אחד לא יראה זאת. לא מעט חובבי כדורסל אמרו לעצמם: 'אם הם עולים לשחק בערב יום הזיכרון - הם לא מייצגים יותר את ישראל'. אמרו, נטשו, והפכו מתומכים לשונאים.
כאן שידורי ישראל
זוכרים את אורי זוהר אומר לאשתו: "נותנים היום את גמר הגביע האנגלי, מנצ'סטר יונייטד נגד ליברפול... שקט בבית!", ואז, לאחר שכבר התיישב עם בנו, פתאום הוא שמע את תקווה מור מעדכנת: "הערב, במקום משחק השבוע, משדר מיוחד: האופרה לה מרמור מאת פרלש". לזוהר, כמו גם לאוהדי מכבי באותה התקופה, לא הייתה ברירה. מקסימום, הם יכולים היו לשבור את הטלויזיה.
כשמכבי היתה מדורת השבט, זה היה כמובן בערוץ הראשון. ואז, איפשהו לקראת סוף שנות השמונים ותחילת התשעים, נכנס הערוץ השני, ומיד לאחריו ערוצי הכבלים. פתאום יש אלטרנטיבה. חמישי בערב? מזפזפים. וכמו שהרייטינג של הערוץ הראשון ירד, כך גם ההתעניינות במכבי ירדה, למרות שהצהובים היו מאלו שעוד השאירו את הרייטינג של ערוץ 1 בחיים.
הכוכב החדש - STAR.T.V
זו לא הפעם האחרונה שהטלויזיה משחקת תפקיד משמעותי באיבוד הזהות הצהובה. עונה מאוחר יותר נטשה מכבי את הערוץ הראשון, ולו לעונה אחת בלבד, כשעברה לסטאר טי.וי. האוהדים הוותיקים ודאי זוכרים את השדר מכנה את לבאן מרסר The big man, ואת דורון ג'מצ'י The captain. בכל פעם שמכבי פיגרה בכ-20 נק', וסל צהוב היה מצמק ל-18, היה אומר השדר: "Now we have a game".
זו היתה רק סנונית, כשבהמשך עברה הקבוצה של המדינה לערוץ 10, ולאחר מכן לערוץ הספורט המסחרי. לא מעט פטריוטים הרגישו שהעזיבה של מכבי את הערוץ הממשלתי שימשה כאות הפרידה מההגדרה המחייבת 'הקבוצה של המדינה', והפכה אותה לעוד קבוצה.
Oh captain, my captain
תפקיד הקפטן במכבי היה במהלך השנים מעבר ל'זה שנקרא ראשון בהצגת השחקנים'. שמות כמו רלף קליין ז"ל, טל ברודי, לו סילבר, מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י ונדב הנפלד, היו לסמלים של הקבוצה, ולאלה שרוב האוהדים הזדהו איתם.
אך מאז פרישתו של Nadav the dove, הצהובים לא מצאו קפטן אמיתי. גור שלף אמנם היה שם, אך לא נחשב לדמות סוחפת, ודריק שארפ, מאחרוני המכביסטים, תמיד יקבל חיצים היישר לחזה על כך שהוא לא נולד פה, ובקושי מדבר עברית. להתווכח עם זה, כך עושה רושם, לא ממש יעזור. ומי יהיה הקפטן לאחר ששארפ יפרוש? ניחושים יתקבלו בברכה.
Maccabi, לא מכבי
זו אולי הנקודה המשמעותית ביותר. בין השנים 1990-2000 לבשו את המדים הצהובים 24 שחקנים שלא נולדו בישראל. בין 2000-2010 המספר הזה הוכפל. נכון, אחת הסיבות היא שינוי החוקים באירופה, מה שהפך את כל היבשת למדינה אחת גדולה, אבל לא כל הקבוצות בחרו ללכת בדרך הזו. מכבי, כן.
מייסיאו באסטון מול קווינסי לואיס. זר אחד הצליח, השני לא (צילום: AP)
וזה לא מתחיל ונגמר בזרים. גם הישראלים שכידדרו ביד אליהו בשנים האחרונות לא מתקרבים לשייכות שיצרו מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי ושות'. יותם הלפרין, רביב לימונד, דרור חג'ג', ליאור ליובין ושאר הישראלים שהגיעו למכבי בעשור האחרון, התקשו להחליף את עודד קטש או דורון שפר.
ניר, בן 34, עובד הייטק, בעל מנוי (בשלב זה) ניסה להסביר: "למכבי כבר שנים אין זהות ואין סמל ישראלי, שאתה יכול להזדהות איתו. מכבי יכולה להביא עשרה רביב לימונדים, אבל בשורה התחתונה הם לא גדלו במועדון, ולא יודעים מה זה מכבי".
דני הוא דוגמה קלאסית. במהלך שנות השמונים הוא נסע אחרי מכבי לכל משחק חוץ, היה מגיע לאימונים, אין מקום שמכבי היתה בו - והוא לא. ואז משהו קרה, והיום, כשהוא רואה בטלויזיה צהובים נגד כחולים, הוא כבר לא יודע מי זו מכבי ומי היריבה.
ברקוביץ' וברודי עם שמעון מזרחי. איפה הימים שלהם? (צילום: אלי אלגרט)
"אין לב, אין נשמה, אין נשיכות. פעם, שחקנים כמו ארואסטי לא היו יורדים מהמגרש לפני שהם היו מוודאים שהניצחון שלהם. פעם כל שחקן היה עם נשמה: ארל וויליאמס, אמנם לא היה צבר, אבל הלב שלו היה כולו על המגרש".
משהו מהלב כבר לא שם
מכל מה שקורה סביב פרשת בנק פנאן, בחרתי להתמקד בעניין שפחות כוסה. לאחר שהצהובים, ששהו בלוס אנג'לס, הוכו בתדהמה על מותו
של המנהל הוותיק, פורסמה הודעה כי לא ניתן לבטל את המשחק מול הקליפרס, ובשל העובדה שללוויה גם ככה אי אפשר להגיע, הוחלט להישאר בקליפורניה. לא מעט אוהדים ראו במהלך הזה עוד שבר בלב.
הצהובים היו יכולים להסתדר במשחק הראווה גם ללא שניים או שלושה מנציגי הקבוצה, אם אלו היו עולים על מטוס, מגיעים יממה לאחר הלוויה, אך מראים רגש ובאים לנחם את המשפחה. העובדה שלא ראינו ולו תמונה אחת של שחקנים מוכים בשוק, בין אם נרצה ובין אם לא, יצרה מעיין תחושה שהתמונות האלו כלל לא היו קיימות.
ועדיין, הסיקור של המדינה
למרות כל מה שנאמר פה, כשמשהו קורה במכבי תל אביב, כולם נעמדים על רגליים אחוריות וכותבים על כל פיפס שקשור לקבוצה. היא עדיין מאוד מעניינת, ותופסת כותרות ראשיות בכל מקום. הסיקור נותר עוצמתי כשהיה, ואולי אפילו התגבר, אבל התמיכה הציבורית פשוט נעלמה, ואם אני בהנהלת מכבי, הייתי עושה הכל כדי לשנות זאת.
לפנייה לכתב/ת 
