בחזית האבל
אנו רואים אותם בטקסים הממלכתיים ושומעים את קולם המרעים בתפילת "אל מלא רחמים", אבל תפקידם של החזנים הצבאיים לא מסתיים שם. בימי שיגרה הם אלה שנפגשים עם המשפחות השכולות בבית הקברות, וזה לא נגמר ב"קדיש"
על פי אגף כוח האדם בצה"ל, חזן צבאי הוא "חייל בחובה או נגד בקבע המשמש באירועי קבורה וזיכרון", אך מאחורי ההגדרה היבשה מסתתר תפקיד רחב בהרבה. כנציגי הדת בטקסים אלו (ובמקרים רבים גם כנציגים יחידים של הצבא), הטיית אוזן קשבת והענקת כתף תומכת להורים השכולים ולמשפחות - חשובות לא פחות מביצועי החזנות. אנשי הרבנות הצבאית נדרשים בתפקידם זה למידה מרובה של רגישות, סבלנות והקשבה, ותמיד מוצאים את עצמם עושים מעל ומעבר למה שהוגדר להם.
מחתונה ללוויה
"כבר בגיל 19 התחלתי לערוך הלוויות, וזה מאוד השפיע עליי", משחזר סא"ל (מיל') חיים ויינר, ששימש כחזן הצבאי הראשי עד שנת 2008. "לקח לי כמה חודשים רק להתחסן מפני המראות הקשים, זעקות הבכי והמפגש התמידי עם השכול, כדי שאוכל לתפקד כמו שצריך".
במלחמות ההתשה ויום הכיפורים חווה ויינר רגעי משבר לא פשוטים, כשלעתים נאלץ לנהל ארבע או חמש לוויות ביום. אז, כחזן פיקוד צפון, נהג ויינר גם לערוך חופות לאנשי הקבע שמתחתנים, ולפעמים היה מדלג מבית העלמין אל אולם השמחות כשבוץ הקבר הטרי עדיין בנעליו. אחד המקרים הקשים החרות בזכרונו הייתה לוויה של קצין בדרגת רב-סרן, חודש לאחר שחיתן אותו.
"יצא לי גם לנהל אזכרות ולוויות של חיילים, שכילדים לימדתי אותם את קריאת התורה לבר מצווה", הוא מספר ומעיד כי עד היום הוא נוהג לעלות לקבריהם ביום השנה.
"אין ספק שבמהלך השנים נקשרים לחלק מהמשפחות", מוסיף החזן, "רק לפני שבוע קיבלתי טלפון מהורים שאיבדו בן ובת, וביקשו שגם השנה – אחרי שהשתחררתי - אערוך את האזכרה כמו בעשר השנים האחרונות. שמעתי כבר כמה אמהות שאומרות 'הנחמה היחידה שלי היא שאתה כאן'. נוצר כבר קשר הדוק עם בני משפחה, שלפני החגים מתקשרים לאחל שנה טובה. יש לפחות 60 או 70 כאלה".
כשמאחוריו 23 שנים בחובה וקבע, ובהכירו את עומס העבודה וההתמודדות הרגשית הקשה, החליט ויינר עם כניסתו לתפקיד החזן הצבאי הראשי לגייס גם חיילים בסדיר לתפקיד זה, שאויש עד אז בעיקר על-ידי אנשי מילואים. עם זאת קבע, יחד עם הרב הצבאי הראשי דאז, תת-אלוף ישראל וייס, כי המקצוע ייועד לחיילים "בוגרים ומבוגרים יותר" ולכן הכשיר רק כאלו שהתגייסו לצה"ל כנשואים. "הייתי בודק קודם אם הם יכולים לעשות את התפקיד הלא-קל הזה, שצריכים להיות בו מאוד חזקים".
צה"ל מעגל את המרובע
יוסי מרק, חזן צבאי במילואים ולשעבר אחראי שיבוץ החזנים בפיקוד המרכז, אומר כי בני המשפחות השכולות זוכים לתמיכה גדולה מאוד של הצבא, בין השאר מנציגי קצין העיר וקציני הנפגעים של היחידות, ואולם מי שפוגש את המשפחות בשטח הם החזנים: "אנשים חושבים שאנחנו אומרים 'אל מלא רחמים' והולכים הביתה, אבל למעשה מדובר בניהול טקס אזכרה מלא, כולל בקשות מיוחדות, שזהו הדבר שהכי חשוב למשפחה".
מרק מספר כי צה"ל מקפיד לעשות ככל יכולתו כדי לרצות את המשפחות השכולות ולהשביע את רצונן, ולשם כך הופך לעתים הופך הצבא ה"מרובע" לארגון גמיש במיוחד. "לפעמים מבקשים, משום מה, שהחזן יהיה על אזרחי ולא על מדים, וכך אנחנו עושים", הוא מדגים, "במקרים אחרים בני המשפחה עולים גם לקבר אחד ההורים השכולים בחלקה האזרחית ומבקשים שנצטרף אליהם גם לשם. כמובן שהחזן ממשיך ועושה שתי אזכרות".
ויינר מספר על מקרה חריג ביותר, בו הוא, כאדם חרדי, התבקש על-ידי משפחה שכולה לשלב בטקס האזכרה את שירת "ונתנה תוקף" מפי חזנית רפורמית. "עניתי להם שאני רק רוצה לסיים את הטקס המסורתי, כולל קריאת 'אל מלא רחמים' ופרקי תהלים ומשניות, ואחר כך אין לי התנגדות שזה יקרה", הוא מספר. "אני מכבד את המשפחה ונותן להם לעשות מה שהם רוצים, בלי שאעזוב את המקום. יש כאלה שמשמיעים שירים שהחייל שנהרג אהב ואפילו מנגנים עם גיטרות על הקבר".
בקשות שכיחות ושגרתיות יותר הן לקריאת ה"תפילה לשלום המדינה" או "מי שבירך" לחיילי צה"ל – קטעים שאינם בהכרח חלק מהטקס הדתי. יוסי מרק זוכר גם מקרים בהם משפחות קיימו סעודת מצווה לאחר העלייה לקבר והתעקשו שהוא ישתתף בה. גם בפעם הזו הוא התרצה, אף שיום העבודה כבר הסתיים והאישה והילדים חיכו לו בבית.
"אנחנו חייבים להיות רגישים וקשובים אליהם, להגיע מספיק זמן מראש כדי להבין מה הולך לקרות ואיך בדיוק יראה הטקס", הוא מסכם, "הרי הדתיים מסתדרים לבד, ומי שנזקק לשירותינו הם בעיקר כאלו שאנחנו מייצגים מבחינתם באזכרות גם את צה"ל וגם את הדת. העדות הטובה ביותר לכך שתפקידנו לא מסתכם בשירה הם מכתבי התודה שנשלחים למשרדי הרבנות, לאו דווקא על היכולות הווקאליות, אלא בעיקר על ההקשבה, העידוד והתמיכה".
בקשה שאי אפשר לסרב לה
הבוקר יתייצב מרק לשירות מילואים קצר, אך עמוס במיוחד. פעמיים בשנה הוא וחבריו נקראים אל הדגל באופן קבוע: ביום הזיכרון, כדי לנהל את הטקסים המרכזיים בבתי העלמין הצבאיים, ובימים שלפני ואחרי חג סוכות - אז נערכות האזכרות הפרטיות לחללי מלחמת יום הכיפורים. בשאר תקופות השנה הם מוקפצים לימי מילואים נוספים על פי מידת העומס, ואף שאין מדובר בצווים מסודרים אלא בהתראות קצרות במיוחד – מתייצבים בהתנדבות.מרק מספר שאחד המתנדבים הוא חזן חרדי-חסידי כבן 60 מבני ברק, שכבר לפני עשרים שנה שוחרר ממילואים: "ביום הזיכרון הוא מגיע כי משפחות שכולות זוכרות אותו מאז ורוצות רק אותו. אי אפשר לסרב לבקשה כזו. מבחינתנו מדובר בשליחות אמיתית".
לפנייה לכתב/ת 
