לא רק אלמנה

היא לא הלכה בשדות ולא שכבה במארבים. היא תמיד היתה אשתו והמתינה ללוחם שלה עד שובו בשלום. או שלא. שכן תרומתה של האישה למולך הלאומיות היתה בקולנוע הישראלי באמצעות אלמנותה. השכול היה מצב הצבירה הנשי המקובל בקולנוע שהופק כאן, כמעט מראשיתו. כך היא השתתפה בבניית המולדת ובשיח הציוני הגברי.

דמותה של אלמנת המלחמה נצפתה לראשונה בסרטו של פיטר פריי, שזכה לשם ההולם והלגמרי-לא-אירוני, "אשת הגיבור" (1963). בתיה לנצט, שגם השתתפה בכתיבת התסריט, גילמה בו ניצולת שואה החיה בקיבוץ, שבעלה נפל במלחמת העצמאות. מאז היא משמשת מצבה חיה לזכרו, ומסרבת להכניס כל גבר אחר לחייה. אלא שאז מגיע לקיבוץ מתנדב יהודי מחו"ל, שאינו נרתע מלחזר במרץ אחריה ואף זוכה בה, לפחות למשך לילה אחד - אך רק לאחר שהוא מחרף את נפשו בעיצומה של מתקפת פתע סורית.

אלמנה במלכודת

"מצור" שביים ב-1969 ז'ילברטו טופאנו, לימים מנהלו האמנותי של תיאטרון חיפה, הפך את עיסוקו באלמנוּת להרהור מודרניסטי מרתק שעניינו המבט הקולנועי. הגיבורה (הופעה מזהירה ומאופקת של גילה אלמגור) שאיבדה את בעלה במלחמת ששת הימים מנסה לחזור לשגרת חייה, אך מוצאת עצמה נתונה תחת מבטם המפקח של חבריו ליחידה של הבעל המת. טופאנו מקפיד לצלם אותה, עוטה שחורים, מבעד למסגרות - פתחי בית, משקופים - אשר מדגישים את תחושת המצור שהיא חווה נוכח מבטיהם הבוחנים והמחמירים של החברים ושכניה.

"מצור". האלמנה הנצורה כמטאפורה למדינה שלמה

כל זה משתנה כאשר היא פוגשת בטרקטוריסט מקסים (דן בן אמוץ), שלא זו בלבד שגואל אותה מהחובה להיות "אלמנה למופת", אלא שהוא אף יוצר קשר אבהי-חברי עם בנה הקטן. כל זאת, כמובן, למורת רוחו של חברו הטוב של הבעל המנוח (יהורם גאון) שמסרב להסיר מעליה את המצור הרגשי.

הסגנון המודרניסטי החדשני שבו מבוים ומצולם (בידי דוד גורפינקל) הסרט מבליט את כליאותה של הדמות הנשית הראשית, כאשר המבטים הנשלחים לעברה, הן מצד הסביבה והן מטעם המצלמה, הופכים אותו למטאפורה שבה האישה הנצורה ומדינת ישראל הנאבקת על קיומה - חד הן.

ואז הגיע פרלוב

ב-1973 הגיע הדוקומנטריסט דוד פרלוב לכפר יהושע כדי "לצלם אנשים יפים". אחד מהם היה עוזי ישראלי. ארבע שנים מאוחר יותר, כפר יהושע חוגג יובל להיווסדו, והבמאי שב למקום הפעם כדי להיפגש עם ביבה (בלהה), אלמנתו של עוזי שנהרג בסיני במלחמת יום כיפור.

ביבה מדברת על החיים ללא בעלה ועל שגרת האלמנות; האב מנחם, מראשוני המתיישבים במושב, אלמן ששכל את בנו הבכור במלחמת השחרור, מדבר בגילוי לב על הכאב הפרטי - הנופלים אינם "הבנים שלנו", של הכפר, אלא "בניי שלי"; ובבית הספר מנתחים תלמידים את שירו של יהודה עמיחי, "אני רוצה למות על מיטתי".

"ביבה". האלמנה כדמות בשר ודם (צילום: דני שניאור)

מה שיפה ב"ביבה", סרטו הנפלא והמרגש של פרלוב, הוא היותו אנטיתזה מוחלטת לקולנוע הישראלי המגויס, שהאדיר את פעולת הלוחם המקריב את חייו (ע"ע "גבעה 24 אינה עונה", "המטרה טיראן" או "הפריצה הגדולה"), ורצונו לבחון את מלאכת היומיום של השכול.

ביבה אינה אנדרטה מהלכת לזכר בעלה, אף שדמותו הנעדרת של עוזי ממשיכה להיות נוכחת בחיי בני משפחתו - באחת הסצנות הפשוטות לכאורה אך

הטעונות ביותר בסרט מתעדת מצלמתו של פרלוב מפגש חברים בחדרה של ביבה, ומתעכבת (על רקע שיחות החולין) על תצלומו של עוזי ז"ל הממוקם על שולחן פינתי, וכמו משקיף על חיי השגרה הנמשכים בצל מותו.

הנה כי כן, "ביבה" מחלץ את אלמנת המלחמה ממעמדה ההירואי-סימבולי, והופך אותה לדמות בשר ודם הנושאת באיפוק את כאבהּ מבלי להידרש לסיסמאות קולקטיביות ריקות מתוכן. לא עוד אישה שנדונה, בגין אלמנותה, להנציח את השיח הלאומי-הרואי.