רחוק מהעין וזה כואב
אף אחד פה לא מכיר את חברי הטוב שי וולשטין או שמע על סיפורם של סמואל תייהו ויואב הר שושנים. אז איך אפשר להסביר לחבר'ה כאן שעכשיו בארץ זו פלנטה אחרת ומדינה שלמה עצובה? עודד פויר מסתובב בניו יורק עם גוש בגרון
חוויה די הזויה – יום הזיכרון בגולה. בחוץ, יום ראשון (Sunday) אביבי, ואנחנו בבית בוכים מול השידור החי באינטרנט של הטקס מכיכר רבין. בארץ, עומדים עכשיו בצפירה מיליוני ישראלים עם צמרמורת בגב ולחלוחית בעיניים ופה מתארגנים לארוחת צהריים.
איך אפשר להסביר לחבר'ה כאן שעכשיו בארץ זו פלנטה אחרת? איך להעביר למי שלא חווה זאת, הרגשה של מדינה שלמה עצובה ביחד? יום שלם שכולם מסתובבים עם גוש בגרון.
כבר הרבה שנים שאני חווה את יום הזיכרון כ"חבר שכּול". נכון שאין לתואר הזה הגדרה חוקית, אבל אני בטוח שאלפים רבים יסכימו איתי שהגדרה זו תואמת גם אותם וגם הם חברים שכולים; לכל אחד יש המשפחה שאיתה הוא מעביר את יום הזיכרון, ההורים של החבר כבר מכירים את הילדים שלך. כשכל המשפחה עוזבת את הקבר, יש כמה דקות של התייחדות חברית. ישנה גם אחווה כזאת בין כל החברים השכולים שנפגשים כל שנה באותו הזמן ובאותו המקום ומרגישים בדיוק אותו הדבר. יום הזיכרון הוא יום אחר, מיוחד ושונה שמצריך ממך תעצומות נפש יוצאות דופן.
פה זה שונה. אף אחד פה לא הכיר את חברי הטוב, אחי ומורי סגן שי וולשטין ז"ל, שנפל בלבנון תוך כדי שהוא מציל שיירה שלמה של גבעתי ממארב טילים, והם בטח לא מבינים כמה העולם שבו הם חיים חסר את צלילי נגינת הגיטרה שלו וטוב הלב שפיזר סביבו.
אף אחד פה לא שמע בלילות ארוכים של שמירה את סיפור העליה מאתיופיה של הצנחן סמואל תייהו, שמאוחר יותר נהרג בשכם בזמן שהלך להביא אוכל לחבריו.
לאף אחד פה אין מושג שסגן יואב הר-שושנים לא היה חייב להיות באותו סיור בלבנון בו נהרג בגבורה.
זו לא אשמתם, אבל פשוט אין להם מושג. וזה זועק לשמים. מצעד הנופלים באנגלית לא נשמע אותו הדבר ויום הזיכרון זה לא "ממוריאל דיי".
כשכולם בארץ כבר ישנים לקראת היום הקשה שלמחרת, כאן רק מתחילים הטקסים. ואנחנו, עדה של ישראלים שרחוקים כל כך ממולדתם, תרים ומחפשים אחר הטקס המתאים שקצת יקרב אליהם את היום הזה. הערב לקחנו את הילדים לטקס שאירגנו שליחי בני עקיבא בניו יורק. היה עצוב. מרגש. מושקע ואמיתי. ועם זאת כל-כך רחוק...
פתאום אתה שוב פשוט מבין ומרגיש את זה כל כך חזק - שהחיבור שלנו לארץ ולמדינה הוא בגוף, בדם, בנשמה. איבדנו כל כך הרבה למענה והרבה יותר הרווחנו בזכותה.
חוויה כזאת, מחדדת לדעתי את המשימה שלקחנו על עצמנו – לקרב את יהודי התפוצות למדינת ישראל; אם נשכיל להעביר בחכמה את החווייה הישראלית של יום הזיכרון לאחינו בתפוצות, את הביחד שאין עליו עוררין ואת העצב העמוק שאין בו חולשה אלא רק חוזק – חוויית שמחת העצמאות ותחושת השותפות בבניין הארץ תהיה יותר אמיתית ומשמעותית.
בדיוק לפני שנה, ישבתי עם סטודנטים ב- NYU וסיפרתי להם בפירוט על יום הזיכרון שלי ועל חבריי שאינם עוד. נדמה לי, שאפילו אם היה זה לזמן קצר, בדמעותינו המשותפות, חווינו לרגע, חוויה ישראלית אמיתית ששינתה משהו בלב הנוכחים.
בדרך לטקס, חצינו את ההדסון; אביב בניו יורק – הכל פורח. העלים חזרו להוריק ומראה הנוף מוושינגטון ברידג' פשוט יפהפה.
היום – לא כל כך...
זה לא שלנו.
זה פשוט לא זה.
אין כמו בארץ.
עודד פויר הוא שליח המחלקה להגשמה של ההסתדרות הציונית בניו-יורק
לפנייה לכתב/ת 
