סוד הצלחתו של המדען הישראלי: הסחבקיות

זה קרה בתורכיה, במהלך מפגש מדענים אירופאים צעירים. כל המי ומי של העתיד היו שם – הצעירים, השאפתנים והיפים – מכל תחום מדעי, וגם מכמה תחומים שעדיין לא קיימים באופן רשמי.

וכמו שקורה תמיד באירועים כאלה, מצאתי את עצמי עומד בקבוצה המורכבת מתורכי, בריטית ואזרבייג'ני. וכרגיל, כולם יחד, במפגן מרשים של סולידריות, תקפו את ישראל.

האשמות על המצב בשטחים הוטחו מצד לצד, כשהן מלוות בצקצוקי לשון ובמבטים נוזפים שהופנו אלי מכל הסובבים. אחרי כמה דקות מייגעות, הרשיתי לעצמי לעצור את הדברים.

"אולי יש לכם גם משהו טוב להגיד על ישראל?", שאלתי בקול.

היה ברור שהם לא רגילים לחשוב בכיוון הזה. התורכי החליף מבט נבוך עם הבריטית, והאזרבייג'ני גירד בטורבן. השניות חלפו לאט. בסוף ניסה האזרבייג'ני את מזלו: "כשלמדתי באוניברסיטות באמריקה, כל הזמן נתקלתי בחוקרים ישראלים מצוינים", אמר.

הבריטית הנהנה בראשה לאישור. "ואתם מפרסמים המון מחקרים מדעיים. קראתי שאתם במקום הרביעי בעולם במספר הפרסומים המדעיים לנפש, אחרי שוודיה, דנמרק ושווייץ."

"איך אתם עושים את זה?" שאל התורכי בהתפעלות, כשהביקורת נשכחה מקולו. כאן הגיע תורי לשתוק ולנסות לחשוב בעצמי.

איך באמת אנחנו עושים את זה? איך הפכה מדינה קטנה שהגיעה לעצמאות רק לפני 62 שנים, למעצמה בתחום המדע? מה הופך את הפרופסורים הישראליים לפוריים כל כך? מהו סוד ההצלחה?

הבן שלי גאון, לא ידעתם?

התשובה שתשמעו מכל אם יהודיה תהיה, חד וחלק, שהבן שלה גאון. התשובה הזו עשויה להיות לא רחוקה מהמציאות, ויש לכך גם הוכחות סטטיסטיות: 27% מזוכי פרס נובל האמריקנים הם יהודים, בעוד ששיעור היהודים היחסי באמריקה עומד על 3% בלבד.

25% מכלל הזוכים בפרס טיורינג הניתן במדעי המחשב ובמתמטיקה ושקול ביוקרתו לפרס נובל, הם יהודים, וכמוהם גם 50% מתוך אלופי השחמט העולמיים. כשמקימים אומה של יהודים כאלה, למה אפשר כבר לצפות?

איך קרה שהיהדות מקושרת עם גאונות? חלק מהמדענים טוענים שמדובר באבולוציה ארוכת-שנים שעברה על היהודים בגולה. אצל הנוצרים, הילדים החכמים נלקחו להיות כמרים ולא יכלו להביא ילדים לעולם.

ואילו אצלנו היהודים דווקא העילויים בקריאת התורה ובפרשנותה (או בחישובי ריבית על הלוואות) היו נחשבים לשידוכים המוצלחים ביותר וזכו בנשים הבריאות מהמשפחות העשירות ביותר, שהביאו לעולם צאצאים חכמים רבים.

נשמע הגיוני? בטח, אבל התיאוריה הזאת עומדת על כרעי תרנגולת, בין היתר בגלל שסוציולוגים טוענים שמאז ומתמיד נטו יהודים עשירים להתחתן עם יהודים עשירים אחרים, והתייחסו פחות לחוכמת האברכים העניים.

לימוד תורה מרבה חכמה

אלו סיבות אחרות יכולות להיות להצלחה המדעית של היהודים בארץ ובעולם? יש שיגידו שלימוד התורה בישיבות מחדד את המחשבה, אך הרוב המכריע של המדענים כיום בישראל לא ביקרו מעודם ב-'חיידר' הידוע לשמצה.

אפשרות אחרת היא שהלחץ הציבורי והאימהי גדול יותר מבארצות אחרות. כשכל אימא יודעת בוודאות שהבן שלה הוא העילוי הגדול ביותר מאז איינשטיין, נוצרת ציפייה מוגזמת שדוחפת את הילד קדימה. לאמונה יש כוח משלה, אחרי הכול, וכשהילד יודע שכולם בטוחים שהוא גאון הדור, אז הוא מתאמץ בעצמו להגשים את הנבואה.

גם מדען, גם סחבק

כל הסיבות שתיארתי הם רק מספר הסברים מני רבים, ואני אישית תומך בדעה שונה ומעט יוצאת-דופן: המדענים הישראליים פשוט סחבקים יותר.

אם תלכו ללמוד בחו"ל תבינו מיד למה הכוונה. ברוב האוניברסיטאות שמעבר לאוקיאנוס (או לים התיכון), אוי לסטודנט שיעז לפנות לאחד מהמרצים מבלי שישפיל עיניו לרצפה ויצמיד לשמו את הכינוי הנאות: "פרופסור כך וכך". ואצלנו בארץ – הסחבקיות חוגגת. הסטודנטים פונים לפרופסורים בשמותיהם הפרטיים, ואף בכינויי החיבה המקובלים עליהם, מ-"מוגי" ועד "שמעוני".

הפרופסורים אינם מורמים מעם, או לפחות, לא יותר מדי. הסטודנטים אינם חוששים להביע את דעותיהם בפני המרצים המלמדים אותם ומנחים אותם במחקריהם, ואלו מוכנים להתייחס בכבוד רב יותר לרעיונות חדשים ומעניינים.

פתיחות שכזו מאפשרת ליוזמות חדשות לצמוח ולהתפתח לכדי מחקרים בעלי ערך אקדמאי מובהק. באווירה שכזו, בה אנשים מוכנים לדבר אחד עם השני ולבקש עזרה מהאחר, אין פלא שמתפתחים שיתופי פעולה רבים שדוחפים את המחקר הישראלי קדימה. והרי לכם נפלאות הסחבקיות.

"אז מה אתה חושב, מיסטר צזנה?" קטע האזרבייג'ני את הרהוריי.

ניסיתי לחשוב איך לתרגם את המלה סחבק לאנגלית, ללא הצלחה. לבסוף התפשרתי. "אני חושב שאנחנו פחות פורמאליים. יותר נחמדים אח לשני."

"נחמדים?" שאלו כל השלושה ביחד באי-אמון, ומשם חזרנו למדיניות החוץ של ישראל, שמלת התואר 'נחמדה' אינה עושה עמה צדק, לטוב או לרע.

בסוף אותו ערב חזרתי לחדרי במלון וגוללתי את הפרשייה בטלפון בפני אשתי, שהולכת וצוברת בעצמה תארים אקדמיים על ימין ועל שמאל.

"את חושבת שאנחנו היהודים באמת יותר חכמים מכל היתר?", שאלתי אותה.

"אני לא יודעת," אמרה, "ולא אכפת לי. העיקר שיש לנו מדינה משלנו."

ועל זה כולם מסכימים.

לבלוג של רועי צזנה.