שכול וכשרון
למה לא משמיעים שירים מזרחיים בימי הזיכרון? לדעת אבי שושן, בניגוד לשירי ארץ ישראל הקלאסיים, העוסקים בקולקטיב, רוב השירים המזרחיים עוסקים רק ב"אני" או "את". עוד בטור: איך זה שאליקו חזר להשמיע את משה פרץ אחרי החרם?
בשקט מופתי, בוודאי בהתחשב באופי הבריות הנוגעות בדבר, התקיימה בשבועות האחרונים מעין מיני-סולחה בין אליקו ומשה פרץ. בניגוד לסערה הגדולה ולטונים הצורמים בה נפתחה, כעת הרגיעה עוברת בשתיקה מעוררת תהייה.
הכל החל לפני קרוב לשנה, אז החל אליקו על פי האשמות שונות להחרים את פרץ במתכוון והפסיק להשמיע את שיריו בתחנת רדיו "לב המדינה" בה הוא משדר. הסיבה, כך נאמר, היתה טמונה בראיון שפרץ נתן לתוכנית הרדיו המתחרה, בהנחייתו של דידי הררי, שתועד לתוכנית "יום בחיי" של ערוץ הבידור הישראלי.
אליקו. משה פרץ כבר לא סדין אדום (צילום: ענת מוסברג)
אליקו, שזוקף לעצמו את הקרדיט בסיוע לפריצתו והצלחתו האדירה של פרץ, נעלב עד עמקי נשמתו ובתמורה הסיר את השירים מרשימת ההשמעה של התחנה, כולל המצעד השנתי של רדיו "לב המדינה". בתוכניתו, ואף בראיונות שונים לתקשורת, חזר ושנה אליקו על הפגיעה העמוקה שחש מפרץ והאכזבה הגדולה שלו ממנו. כעת, כאמור, חזרה ככל הנראה עטרה ליושנה, שכן כל מי שהאזין לתוכניתו של אליקו בחודש שחלף הופתע לשמוע את שיריו של מי שעד לא מזמן היה סדין אדום עבורו.
ממשרד יחסי הציבור של משה פרץ נמסר כי מוקדם לפתוח את השמפניה, שכן לא היו סולחה רשמית או כל דיבור בין אליקו לפרץ. לטענתם, הסיבה לכך הרבה יותר פשוטה: עותק של האלבום החדש של פרץ "מהשמיים" נשלח בתחילת החודש לתוכנית של אליקו יחד עם כל שאר תחנות הרדיו ואליקו החליט הפעם, בניגוד למצופה, לא להתעלם ולפרגן בהשמעות.
גם אם אליקו החליט שלא להגיב בנושא, סביר להניח כי הבין שפרץ מזמן לא בן טיפוחים שנתון לחסדיו אלא אחד הזמרים הבולטים בארץ. התעלמות ממנו תפגע באליקו בסופו של דבר, שכן הקהל הגדול של פרץ יעבור לתוכניות אחרות בכדי להאזין לשיריו של האמן האהוב עליו. עם זאת, ראוי לשבח את אליקו על ההבנה שמדובר בריב טיפשי שנסב על אגו והגיעה העת להפשיר את היחסים. הדבר יתרום בסופו של דבר לשני הנוגעים בדבר ובעיקר לקהל המאזינים.
זיכרון מזרחי
ערבי יום הזיכרון והשואה שצוינו לאחרונה מעניקים הזדמנות לחקור תופעה מעניינת - כמעט כל השירים שמושמעים בתחנות הרדיו בימים קשים אלה הם שירי ארץ ישראל, שאיך נאמר זאת, לא מהז'אנר המזרחי. התחנה הכמעט יחידה שכן משמיעה שירים מהז'אנר בימים אלו היא "לב המדינה". ולמרות זאת, אין מדובר כאן במקרה של קיפוח.התמקדות שאר התחנות בשירי ארץ ישראל הקלאסיים לא נובעת מגזענות או מהמחשבה שהשירים אינם ראויים ליום זה. לטעמי, הסיבה אחרת לגמרי.
זהבה בן. חידושיה עולים על המקור (צילום: רונן אקרמן)
השירים שמבוצעים על ידי זמרים כמו יפה ירקוני, אריק לביא, להקות הצבאיות, נתנאלה, נורית גלרון, ריקי גל ואביב גפן עוסקים ברובם ב"אנחנו" – המדינה, החברה, הצבא, הקולקטיב - מ"באב אל וואד" של ירקוני ו"הדרך אל הכפר" של רבקה זוהר ועד ל"עורי עור" של גפן ו"הימים עוברים" של גל. שירי הזמר המזרחי, מאז ועד היום, עוסקים לעומת זאת במוטיב אחד בלבד – "אני" או "את". אין כמעט התעסקות אחרת מלבד בפרט.
חבל שעד היום לא נמצא אף יוצר מזרחי שיכתוב על נושאים מלבד אהבה כמו בשירים "נסיכה שלי" של איציק קלה, "שתיים בלילה" של משה פרץ או "לוחמת" של גולן, ויבין שדווקא אמנים מז'אנר זה, שנלחם כל השנים נגד קיפוח, יכולים להנפיק חומרים ראויים יותר.
יוצאים מהכלל הם אביהו מדינה ואהובה עוזרי, ששירה "היכן החייל" נחשב עד היום לאחד משירי הקינה החשובים והיפים ביותר והוא גם בין הראשונים שעסק בנושא חיילים נעדרים. מלבדם, חובה לציין גם את זהבה בן, שהקליטה עם השנים עשרות חידושים לשירים הישראליים המינוריים, ובקולה המרסק אף הצליחה להתעלות על המקור.
מומלץ במיוחד להאזין לגירסה שלה לשירים "התשמע קולי", "בית אבי", "זמר שלוש התשובות" ובעיקר ל"להיות לבד", ולתת צ'אנס גם לשירים המקוריים שלה, שלא פחות יפים ומתאימים ליום זה, כמו "אתה הולך" מהאלבום "בתוך הלב" ו"אל תגיד לי שלום" מהאלבום "מלך אמיתי".
"היכן החייל" של אהובה עוזרי. בין הראשונים לעסוק בנעדרים
עטיפת האלבום
מומלצים
