יש נופלים ויש נופלים?
הבלטת מצבות מסויימות במקום שבו המוות אמור להיות המשווה הגדול, מעידה על רעה חולה שהגיעה אפילו לתחום השכול
המוות אמור להיות המשווה הגדול. ביום הזיכרון אנחנו סופדים לכל מי שנהרג, בלי קשר לעדה, מין, השכלה או העדפה פוליטית. אלא שהשנה, כשהגענו להר הרצל, הדברים נראו פתאום קצת אחרת. כאילו חלק מהמתים שווים יותר.
בכל שנה אנו מגיעים להר הרצל, לוקחים זר פרחים מחניכי תנועות הנוער בכניסה, עוברים את הבדיקה הביטחונית וצועדים באותו שביל לאותה שורת מצבות בה נמצא הקבר של אבי. שגרה של שכול.
אבל משהו השתנה. חלק מהמצבות נראו פתאום חשובות יותר מהאחרות. בחלק מהשורות, על מצבה או שתיים, נחה לה תוספת בולטת, מעין לוח אבן ועליו כיתוב המציין כי הנופל המסוים הזה זכה בעיטור כזה או אחר. עוז, מופת, גבורה. אי אפשר היה להחמיץ את זה: הלוחות בלטו למרחוק.
התחושה המיידית היתה אי נוחות. זה לא שלא ידענו על הכוונה: המשפחות השכולות קיבלו הודעה בנושא ונשאלו אם הן מסכימות לציון קבלת העיטור על המצבה. אמי הניחה שמדובר בתוספת כיתוב על המצבה עצמה. היא לא דמיינה את מה שנתקלנו בו. התגובה האינסטינקטיבית שלה הייתה שהאנשים שנהרגו בקרב לא יצאו למלחמה מתוך כוונה להצטיין ולקבל אותות וכיבודים. במקרה של מלחמת יום כיפור, בה נהרג אבי, הם לא ציפו בכלל למלחמה. כשהגיעה, נהגו כפי שחשבו שהם צריכים לנהוג.
תהיתי מה אני אמור להרגיש לנוכח ההבלטה של המצבה על קברו של אבא. גאווה? התנשאות קלה? מה אמורים להרגיש בני המשפחה שמגיעים למצבות ה"רגילות". בושה?
ההבלטה של מצבות בעלי העיטור נראית כמו החלת המושגים השולטים בתקשורת ובעסקים של ישראל 2010, על שימור זכר הנופלים. תרבות של כותרות על בונוסים שמנים, הבדלי מעמדות, פערים מתרחבים ורדיפה אחר פרסום והתבלטות. כשזה מגיע ליום הזיכרון, זה צורם.
הרי אין הבדל בין כאב השכול של משפחתו של מפקד שהצטיין בקרב, לזו של לוחם פשוט שנהרג בגלל ביש מזל. יש מקום לציין על המצבה בצניעות את קבלת האות, אבל אין הצדקה ליצירת מצבות שוות יותר, מצבות vip. את בתי הקברות הצבאיים צריך להשאיר מחוץ למשחק.
נעם רשף, עורך ראשי, mynet
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg)
