אהבה דורשת יציבות שהיא לא מסוגלת לספק

אני לוקח את הפרדוקס הזה מתוך ספרו של מיטשל "האם יכולה אהבה להתמיד?" (הוצאת תולעת ספרים, תרגום מאנגלית: יערית ואלד). מיטשל מתייחס אל הפרדוקס שלו כאל הגורם הכי רלוונטי לשאלה של הספר. השאיפה לביטחון ויציבות היא שאיפה לאהבה לטווח ארוך, והשאיפה להרפתקנות מאיימת, או יכולה לאיים, על הטווח ארוך.

האיזון בין אותן שתי שאיפות, או התעצמותה במשך הזמן של אחת מהן על חשבון השנייה, יכולים לתת לנו את התשובה. מחקרים מתחומי דעת שונים מלמדים שאהבה מגיעה לקיצה בדרך כלל בתוך זמן קצר יחסית. יועצי זוגיות ומטפלים פסיכולוגיים, וגם טוקבקיסטים רבים המתבססים על ניסיון החיים שלהם, נוטים לענות על כך בכן ולא. אהבה יכולה להתמיד רק אם משקיעים בזוגיות וגם יודעים איך. מיטשל מאריך בתשובה שלו על פני ספר שלם.

ההיסטוריה של הרומנטיקה

מיטשל ממחיש את הפרדוקס שלו בעזרת הקשר בין נישואים ואהבה, לאורך ההיסטוריה.

האהבה החצרונית, שהתפתחה באירופה של סוף ימי הביניים ונחשבת לדעת היסטוריונים רבים כתחילתה של הרומנטיקה, התנהלה מחוץ לחיי הנישואים, בעולם שנראה ספונטני ונקי מהסדרים. הנישואים עצמם היו לא יותר מאשר חוזה כלכלי ופוליטי בין משפחות. המושגים של משפחה ואהבה מצאו זה את זה, באמריקה ובאירופה, לא לפני המאה ה-17. הנישואים התפרשו כבר כקשר המבוסס על אהבה, אבל החיבור ביניהם היה בסדר הפוך מהמקובל היום. קודם מתחתנים ואחר כך מתאהבים. המסגרת הייתה אמורה להשפיע על הרגשות.

החיבור המוכר לנו היום, בין משפחה ואהבה, התחיל במאה ה-19. קודם מתאהבים ואחר כך מתחתנים. יש מחויבות, כלכלית, מוסרית ומשפטית, אבל כזו שמובנת כצורך רומנטי. מיטשל מדמה את החיבור העכשווי לסוס ומרכבה; הסוס (הצורך הרומנטי בחידוש ושינוי) מרוסן על ידי חיבורו למרכבה הכבדה (הצורך הרומנטי בביטחון ויציבות).

הבעיה, לפי הפרדוקס של מיטשל, שככל שהופכים את האהבה לבטוחה יותר, צפויה ומסודרת יותר, בלי יותר מדי הפתעות, כך, "אנו חותרים תחת התנאים המקדימים לתשוקה, שזקוקה לדמיון בריא כדי לנשום ולפרוח". מיטשל לא מתפלא לכן שאחוז הגירושים היום נמצא בעלייה מתמדת.

ההתרגלות הורגת את התשוקה

מיטשל חוזר על הרעיון הזה, בניסוחים שונים. להלן מספר דוגמאות:

• ההתרגלות, אומרים לנו, הורגת את התשוקה... הרגלים מועילים לביצוע משימות מכניות כמו שטיפת כלים או צחצוח שיניים. הם קטלניים ליחסים".

• אנו משתוקקים לראות את חיי הרגש שלנו כבטוחים, במצב מנוחה; ויחד עם זאת, אנו משתוקקים לנוע, להתעלות מעל לגבולות הנפש שלנו.

• המאהב בונה את ארמונות הרומנטיקה כאילו יעמדו לעד, בעוד הוא יודע כי אלה מבנים שבירים וארעיים.

• תשוקה רומנטית דורשת התמסרות לרגש עמוק שצריך לבוא עם ביטחונות. למרבה הצער, אין ביטחונות כאלה.

נישואים, לסיכום, הם מענה לצורך הרומנטי בביטחון, באחדות וביציבות, אבל ביטחון מלא מנוון את הרגש וחונק את חיוניותו. דווקא הנישואים מעצימים את הצורך הרומנטי בשחרור, בהרפתקנות ובחדש.

"הרומנטיקה היא ארמון של חול לשניים"

מה זה אומר? שאין סיכוי לאהבה הרומנטית להחזיק מעמד לאורך זמן? לאו דווקא, לפי מיטשל. אהבה, לדעתו, יכולה להתמיד למרות הפרדוקס הטבוע בה. ככל שנהיה מודעים יותר ל"שינוי ולטרנספורמציה המצויים מחוץ לשליטתנו", כך נוכל לשמר יותר את האהבה. ככל שנצפה פחות מבני ובנות הזוג שלנו להיות צפויים, כאקט של ביטחון ויציבות, כך נגלה שהם אכן בלתי צפויים ונוכל לשמר את יצר ההרפתקנות הרומנטי איתם בלבד. נשמע יפה, חייבים להגיד, אבל מה זה אומר הלכה למעשה?

פרדוקס בנוי מיסודות סותרים שאינם ניתנים לשינוי. כמו שאנחנו לא מסוגלים למחוק מהאהבה את הצורך בחידוש ושינוי, כך לא נוכל למחוק ממנה את הצורך בביטחון ויציבות. אם מיטשל מציע להפוך את הצפוי ללא צפוי, הוא מבטל בכך את הפרדוקס שהוא עצמו טבע.

אם עד עכשיו אפשר היה ליהנות בספר מכתיבה בהירה, עמוסה בדוגמאות קולעות, פתאום, ממש לקראת הסוף, דווקא בנקודה הקריטית להבנת הספר כולו, הניסוחים נעשים מעורפלים. מיטשל מדבר על "מסירות לתהליך לנוכח פני אי-ודאות". על כך ש"חיוני שהמחויבות לא תהיה נוקשה עד כדי כך שתמנע את הספונטניות, ושהספונטניות לא תהיה נוקשה עד כדי כך שתמנע מחויבות". וגם על כך ש"הרומנטיקה היא ארמון של חול לשניים: תנאי מקדים לתשוקה אבל לא מעון של קבע. ארמונות החול של הרומנטיקה דורשים מכוח טבעם המשתנה בנייה מתמדת חדשה".

זה כמו ללכת על בטוח ולהגיד את שני הצדדים מבלי להגיד כלום. יש לי הרגשה שמיטשל עצמו לא יודע כיצד לצאת מהפרדוקס שלו, או אולי הוא חושש להודות שעל פי דבריו הוא - אין אהבות לטווח ארוך.

• יש לכם דילמה על אהבה ויחסים? כיתבו לנו ואולי נתפלסף על זה כאן.