תשכחו אותו לנצח
הסרט "זכרי אותי לנצח" הוא יציר כלאיים כושל של קומדית נעורים בנאלית ומלודרמה רומנטית. כל זה היה סביר לולא הדקות האחרונות שאף הפכו אותו לראוי לגנאי
ליבת הסרט "זכרי אותי לנצח" (Remember Me) היא קומדיה רומנטית בנאלית לגיל הנעורים. שני שחקנים צעירים ויפים, בעלי הבדל מעמדי, עם מניפולציה מפוקפקת שמצמידה אותם זה לזו, אך לפתע אהבה אמיתית פורחת ו...אתם יודעים את ההמשך.
אבל בכל זאת משהו השתבש; אולי התסריט של הקומדיה הרומנטית נדחה ובאקט של השראה (או ייאוש) החליט התסריטאי המתחיל, וויל פטרס, לעטוף את הליבה הזו בשכבות על גבי שכבות של זעם כבוש, צלקות עבר, יחסים דפוקים בין אבות וילדים ותוספת מלנכוליה.
לקינוח הוסיף פטרס סיום מיותר, מגוחך ושערורייתי, סיום שיגרום לכל צופה בר דעת לצאת בתחושת הלם מאולם הקולנוע. ולא בגלל האמירה הנועזת המעלה את הסרט מדרמה אישית לאסון קולקטיבי, אלא בגלל הטמטום והגסות יוצאת הדופן של ניצול אסון לאומי למען העצמת ההילה סביב דמותו של האביר בן דמות היגון – השחקן רוברט פטינסון.
תקציר תולדות הטראומות
בפרולוג של הסרט, המתרחש בניו-יורק 1991, אלי קרייג בת ה-11 רואה את אימה נרצחת במהלך שוד ברכבת התחתית. סמל ניל קרייג (כריס קופר), אביה של אלי, מגיע לזירת הרצח ולא נותר לו דבר מלבד לאסוף את בתו הקטנה בזרועותיו. להלן טראומה מס' 1.
עשר שנים מאוחר יותר אנו מכירים את הגיבור של הסרט: טיילר הוקינס (פטינסון), סטודנט צעיר וזועם המתקשה להתגבר על התאבדותו של אחיו הבכור, מוות שבו הוא מאשים (בלי לומר זאת ישירות) את אביו צ'ארלס (פירס ברוסנן). להלן טראומה מס' 2.
לטיילר אין את עור היהלומים המנצנץ של אדווארד קולן (הערפד מסדרת דמדומים), אבל יש לו שלל מניירות של גיבור רומנטי-מלנכולי בהשראת ג'יימס דין: בן מנוכר למשפחה עשירה, נמנע מהבלי חיי הסטודנטים, השכלה תרבותית רחבה (עובד בחנות הספרים סטראנד), התפרצויות של תסכול וזעם ואפילו עישון וזיפי זקן שאין טוב מהם בכדי להעיד על ייסורי הדמות.
פטינסון ודה רווין. טראומות חוזרות ומציפות
מערכת היחסים שלו עם קרוליין (רובי ג'רינס), אחותו בת ה- 11, חושפת את צידו הרך. האחות היא ציירת מחוננת שבנות כיתתה לועגות לה ואביה מתעלם ממנה. גם הסבל של הילדה הקטנה ינוצל באופן מניפולטיבי לקידום התפתחות העלילה.
באחד מפרצי הזעם האידיאליסטי שאינו במקומו טיילר מוכה על ידי שוטר שאותו מזהים הצופים כאביה של אלי. כשמתגלה כי אלי הבוגרת (אמילי דה רווין, קלייר מ"אבודים") לומדת יחד עם טיילר, מציע איידן (טייט אלינגטון), חברו הנאמן אך הלא בוגר של טיילר, לנקום בשוטר. טיילר אמור להתקרב אליה, ליצור איתה קשר ואז לשבור את ליבה.
איידן הוא דמות קומדיית נעורים קלאסית, ובמסגרת זו מובנת התנהגותו, אך הסכמתו של טיילר אינה מתיישבת עם המלנכוליה האצילית. זו דוגמא קטנה לאופן בו הסרט הוא יציר כלאיים כושל של קומדיית נעורים ומלודרמה רומנטית.
ברוסנן. תמיד אבא אשם
אלי צריכה להתמודד עם אביה האלכוהוליסט למחצה, שמפקח מקרוב על חייה. טיילר עם אביו המנוכר. שני צעירים, שתי טראומות – איך לא תצמח מכך אהבה? הפילוסופיה של אלי, אותה היא מציגה בדייט הראשון שלהם, היא "לאכול את הקינוח לפני המנה העיקרית". כמי שראתה את אמה נרצחת לנגד עיניה היא הבינה שיש לחיות את הרגע, בגלל שלא ניתן לדעת מה יילד יום. ואם זה מחייב להקדים את סדר המנות בארוחת ערב – היא לא תהסס לעשות כן!
מחסר ייחוד לראוי לגנאי
לפילוסופיה עמוקה זו אין גילומים רבים נוספים בהתנהגותה של הדמות בסרט, אבל יש לה ביטוי מובהק וקיצוני בסופו של הסרט. כלומר, זו יותר השקפה פוסט טראומטית של היוצרים מאשר של הדמויות - עמדה ילדותית שהופכת
למתועבת במהלך המניפולטיבי החותם את הסרט.
פטינסון ודה ראווין עושים עבודה מתקבלת על הדעת בתפקידיהם. ללא עשר דקות האחרונות של הסרט, הצפייה בו,
גם אם רחוקה מהכרחית, היתה בגדר אפשרות סבירה לקהל שמוצא עניין בשחקנים אלו בהקשר של מערכת יחסים רומנטית. הסיום דוחק את הסרט מקטגוריית חסר הייחוד לראוי לגנאי.
הבמאי אלן קולטר אינו מוכר לצופי קולנוע רבים, אך אלו שצפו בכמה מסדרות הטלוויזיה המשובחות שעבורן ביים פרקים, בראש ובראשונה "הסופרנוס", לא יכולים שלא לתהות על מעורבותו בפרויקט זה. נכון שבסדרות טלוויזיה התסריטאי-יוצר הוא הפונקציה היצירתית העליונה, והבמאי מגשים את חזונו, אבל שנים של קריאת תסריטיו של דיוויד צ'ייס היו אמורים ללמד את קולטר על ההבדל בין תפניות מבריקות ומניפולציות ילדותיות.
לפנייה לכתב/ת 
