בין ענת קם ליגאל עמיר
הטיעונים בדבר תחושת ה"סכנה למדינה" לשם הצדקת מעשיה של ענת קם, זהים לאלה שהשמיע רוצחו של יצחק רבין: גם הוא הונע לדבריו מתחושה זהה
עורכי דינו של הכתב אורי בלאו, נפגשו עמו בלונדון ובכוונתם להעביר את המסמכים שהעבירה לו ענת קם, לגורמי הביטחון. היא עצמה נאשמת בימים אלה בעבירות ריגול חמור, עקב מסירת המסמכים שהשיגה כששירתה בלשכת אלוף פיקוד מרכז. אחד הטיעונים הנפוצים בקרב תומכיה של ענת קם הוא השוואת מעשיה לאלה של דניאל אלסברג, שעורר סערה בארה"ב בשנות 70, שהעביר מסמכים מסווגים מטעם הפנטגון ל"ניו יורק טיימס".
פרסום "מסמכי הפנטגון" שחשף התנהלות בעייתית של הממשל בכל הקשור לניהול מלחמת וויטנאם, היה זרז משמעותי להדחת הנשיא ובהמשך לסיומה של המלחמה, ולכן אין כל פליאה בכך שמעשהו הפך אצל החפצים בהחלפת הממשלה לסמל ודוגמה למעשה עיתונאי אמיץ וצודק.
הוצאת מסמכים ללא רשות היא המכנה המשותף היחיד בין קם לאלסברג, והיא בבחינת היוצא מהכלל המעיד על הכלל. להבדיל מאלסברג, שהיה אזרח שעבד במכון אזרחי, ענת קם הייתה חיילת בשירות חובה ומכאן שמעמדה ביחס למסמכים שגנבה כלל אינו זהה. אלסברג העביר מסמכים שעסקו ביחסי ארה"ב וויטנאם בתחום האסטרטגי, שלא היה להם כל קשר לפעילות המבצעית של חיילי ארה"ב בזירת לחימה מרוחקת 7000 ק"מ מוושינגטון. ענת קם לעומתו, גנבה מסמכים מסווגים שעסקו בסיכומים, בהפקת לקחים ובתכנונים של מבצעים צבאיים קרובים.
ההשוואה הנכונה למעשיה של ענת קם צריכה להיות למעשיו ולעונשו של המרגל יהונתן פולארד. שלא כמו אלסברג, פולארד שירת במרכז המודיעין של הצי האמריקני ומשם העביר לישראל מסמכים מסווגים ביותר, שלטענתו הוסתרו ממנה בניגוד להסכמים בין המדינות. כמו ענת קם, גם פולארד היה כפוף לחוקי בטחון המידע הצבאיים, כמוה גם הוא עבר תחקיר בטחוני שבסופו הוא חתם על הצהרה לשמירה על סודיות ובדיוק כמוה גם הוא הפר את התחייבותו. העונש שנגזר על פולארד הוא מאסר עולם ולכן, אם בהשוואות עסקינן, גם ענת קם ראויה לעונש דומה. בנוסף - חלק מההסדר עם ישראל בפרשת פולארד כלל התחייבות מצידה, שקויימה במלואה, להחזיר לארה"ב את כל המסמכים שהעביר לה המרגל. גם עובדה הזו כדאי לתומכיה של קם לזכור בבואם להשוות את מעשיה למעשי הדומים לה בארה"ב.
אם רצתה קם לזעזע את הציבור אך ורק בנוגע להתעלמות צה"ל מהנחיות הבג"ץ בתחום מבצעי כלשהו, מדוע עסקה בגניבה שיטתית של מאות מסמכים, שלרובם אין כל קשר לטענת הפרת הנחיות בג"ץ אך יש בהם פגיעה חמורה ביכולתו המבצעית של צה"ל? התשובה לכך היא להט דחפיהם שלה ושל חבריה לתיקון דרכיה של ישראל כאן ועכשיו.
בהבינם כי במציאות של היום הדרך הדמוקרטית חסומה עבורם, בחרו המהפכנים לשנות את אותה המציאות באמצעות החלשתו בדרך משפטית של צבא המדינה הסוררת. ישראל חלשה צבאית מקילה על החדרת הרעיונות שיביאו את ה"שלום" בנוסח הרצוי למהפכנים, ששמירת החוק והסובלנות הם נר לרגליהם בתנאי שישרתו את צרכיהם בלבד. זהו ה"שלום", שיבטיח יותר מכל את המלחמה הבאה ושמחירו כבר ידוע מראש אצל כל אלה שבניגוד לבוגרי כמה בתי ספר מכובדים, בוחרים שלא להתעלם מההיסטוריה הקרובה של מדינת ישראל.
בבואם לבצע את זממם ידעו קם ושותפיה שבנוסף להיחלצות המיידית והאוטומטית לעזרתם מצד אבירי שלטון החוק בעיתון "הארץ" ובסביבתו האקדמית, הם יזכו להקלות גם מטעמם של מוסדות שהם לכאורה אובייקטיבים יותר. ואכן, עמדתה של נשיאת מועצת העיתונות ושופטת בית המשפט העליון לשעבר דליה דורנר כלפי הפרשה הם יותר מרמז לצדקתה של אותה התחושה בקרבם.
הטיעונים בדבר תחושת ה"סכנה למדינה" לשם הצדקת מעשיה של ענת קם, זהים בדיוק לאלה ששמענו מצדו של יגאל עמיר - רוצחו של יצחק רבין, שגם הוא הונע לדבריו מתחושת ה"סכנה למדינה". מתברר שהשימוש בטיעון הנבוב הזה כהצדקה למעשים הפוגעים במדינה באופן חמור, הוא אבן יסוד בחשיבתם הפאנטית של כל הקיצונים, הן משמאל והן מימין. הסכנה האמיתית למדינה היא דווקא מהם.
אל"מ (מיל') יהודה וגמן, מדריך מומחה בתורות צבאיות ובהיסטוריה של צה"ל
לפנייה לכתב/ת 
