הדוס-שיק זה לא הכל

עשור חלף מאז ש"תיאום כוונות" של חיים סבתו זכה בפרס ספיר עד שראה אור "כפור" של שמעון אדף ובו סיפור עתידני על מדינת הלכה המתקיימת בתל אביב בעוד חמש מאות שנה. חצי עשור עבר מאז הפך "ג'רוזלם" של מתיסיהו לשיאן הורדות ברשת ועד ששולי רנד מילא את קיסריה. שני עשורים עברו מאז נוסד בית הספר לקולנוע "מעלה" ועד שסרטים מצליחים של בוגריו כבר הפכו לענין שבשגרה.

תרצו או לא תרצו, צריך להודות שהולכים ומתרבים התוצרים התרבותיים עליהם אפשר להדביק תגית של "יצירה יהודית", ולפחות בספרות ובמוסיקה, הם מרחיבים את השדות הסמנטיים בהם מתנהלים חיי הרוח שלנו, מעשירים אותם במהלכים מפתיעים ומעניקים להם מימד היסטורי שהיה חסר כאן בשנים שהתרבות העברית קידשה את ההווה החילוני והפכה אותו לחזות הכל.

תרבות יהודית, במובנה הרחב, אינה אוסף אלבומי מתחזקים וסרטי דוסים. היא חומקת מהגדרה ממצה, מפני שבצד שבחים לבורא עולם פלוס מוסיקה מגניבה תמצאו בה גם סיפורת פנטסטית ואפוקליפטית של חילונים להכעיס, שבה תכנים רליגיוזיים מובהקים משמשים כחומרי גלם לביקורת חברתית ולהתבוננות פילוסופית בטבעו של האדם. ותוכלו למצוא בה גם את "סרוגים" וגם את "מרחק נגיעה" – והרשימה ארוכה מאד, וככל שהיא מתארכת, בעיני היא יותר מבורכת – ועדיין, חסרה לה אותה הכרה פופולארית בכוחה ובייחודה, שאמורה היתה להגיע מן הדיון הציבורי, אבל בוששה לבוא.

"סופר חוזר בשאלה? נראיין אותו על החור בסדין"

האחריות לכך מוטלת, לטעמי, על כתפיה של תקשורת שרובה חילונית, ורובה עדיין תקועה בסוג של פליאה לנוכח הדברים האלה: ראפר עם פאות? ואללה, מדליק. קולנוען עם כיפה עושה סרט על מלחמת לבנון? נדבר איתו על הכיפה. רומן על חוזר בשאלה? נראיין אותו על סקס, אשמה וחורים בסדין. וכאן בערך זה נגמר: בחרך הצצה קטן מדי, לא מכבד ולא עושה צדק עם המגוון והעושר, המורכבות והיופי.

מכאן ואילך, הדברים מופנים למנהלי תוכן בערוצי הטלוויזיה השונים: הגיע הזמן לעשות מעשה ולחלץ את היצירה היהודית מן הגטו התקשורתי בו היא נתונה, באמצעות תוכנית-תרבות שתוקדש לה, ודווקא מתוך אותה ראיה רחבה שתראה ב"סימנטוב" של אסף ענברי וב"שוועת עניים" של קובי אוז ובמאמציהם של שפים ליצור מסעדות גורמה כשרות, חוטים משותפים למארג גדול וססגוני.

המארג קיים והוא גדל והולך, ומשום כך הוא ראוי להתבוננות קצת יותר עקרונית מזו שמתאפשרת פה ושם בתוכניות תרבות "כלליות". אלה עסוקות בנסיון להשאיר את כל הצופים דבוקים למסך, וחוששות במידה מסוימת של צדק מפיהוקים כשמתחילים לדבר על זהות יהודית.

בדיוק כאן מתרחשת החמצה, שכן גם צרכניה של התרבות היהודית הולכים ומתרבים, ויוצריה לא פועלים בחלל ריק וגם לא מתכתבים רק עם המגזר ממנו הגיעו. הם חפצי חיים, והם יודעים כי החיים הללו מצויים ביכולת להגיע לקהלים רחבים, והקהלים אכן נמצאים להם, ורק הדיון בכל זה לוקה בחסר משמעותי.

בשנים בהן פורחת התרבות היהודית בישראל ומחוצה לה, צמחו גם לא מעט אנשי תקשורת ויוצרים

שיכולים להדס בחן בין חילונים לבין דתיים ולשמש מתורגמני תרבות, מבלי להזכיר לרגע את המיזמים המאולצים של הערוץ הראשון במוצאי שבת וחג.

נדמה לי שבין ג'קי לוי לבין סיוון רהב מאיר, בין קובי אריאלי לבין יוכי ברנדס – אם מוכרחים לזרוק שמות – ודאי יימצא מוביל נכון וראוי לתוכנית שיכולה לעסוק בתרבות יהודית מתוך הבנה של חדוות היצירה ומתוך רצון לתווך בין שלל רובדיה לבין קהלה.

אפילו לא בפריים טיים, אפילו פחות מפעם בשבוע – תוכנית כזו חסרה לי עד מאד בנוף הטלויזיה שלנו. מי שחושש מעלותה בעידן התוכניות בשקל, יכול לפנות ל"קרן אביחי". שם יודעים כבר שלא רק סרטים מעצבים זהות, אלא גם דיון ציבורי מתמשך שהסרטים, הספרים והמוסיקה היהודית ראויים לו.