האיש הגדול מהחלומות
וירטואוז הגיטרה ינגווי מלמסטין, מושא הערצתם וחלומותיהם של מיליוני גיטריסטים צעירים, מגיע לראשונה להופעה בארץ. "אף פעם לא בחרתי בדרך הקלה", הוא אומר בראיון, "אני אוהב לזרוק את עצמי מהצוק ולראות מה קורה". להתאמן? הצחקתם אותו
נגני גיטרה, כמו אוהדי כדורגל, מחולקים לקבוצות. ככל שמתבגרים, הטעם המוזיקלי מתרחב ונמצאות עוד ועוד השראות שונות. אבל תמיד בשלב הפותח, ברגעים הראשונים של כל אחד עם הגיטרה, נוצרת עבורו דמות אלוהית, כזו שמנגנת על גיטרה בדיוק כמו בחלומות.
עבור רבים, ינגווי מלמסטין הוא אותה הדמות האגדית. גם אחרי עשרות שנים עם הגיטרה - ולאחר שהפך לאחד השוויצרים הגדולים ביותר בעולם עם הסולואים הוירטואוזיים שהוא דופק בשיא המהירות על הגיטרה - הוא ממשיך להשפיע על דורות שונים.
ככה זה נראה: מלמסטין מדגים שיעור גיטרה משוכלל
ב-27 באפריל יהיה זה ביקורו הראשון של מלמסטין השבדי בישראל. אחרי קריירה בת כ-30 שנה, מסתבר שיש מקומות בעולם שהגיטריסט עדיין לא הגיע אליהם. "יהיה רועש", הוא אומר בראיון על ההופעה, שתיערך בהאנגר 11 שבנמל תל-אביב, "שירים חדשים עם ישנים והכל באנרגיה גבוהה".
מלמסטין בן ה-47, שהגיע משבדיה לארצות הברית בשנות השמונים, נחשב, כאמור, לאחד הגיטריסטים האהובים, בעיקר בקרב חובבי המטאל. באמצע שנות השמונים, הוא החל להוציא אלבומי סולו עם להקות שונות מסביבו, שם הדגים לראשונה את סגנונו המרשים והחל להעצים את הסגנון הנאו-קלאסי, שם משתלבת מוזיקה קלאסית במוזיקת הרוק והמטאל.
הפרס האולטימטיבי
מלמסטין יביא איתו לישראל אורח נכבד נוסף, טים "ריפר" אוונס. האיש, שמתפקד כזמר בלהקתו של מלמסטין, הפך בסוף שנות התשעים לסולן להקת "ג'ודאס פריסט" האגדית. אוונס החל את דרכו כחבר בלהקת מחווה ל"ג'ודאס פריסט" ובשלב מאוחר הגשים חלום והפך לזמר בלהקה שהעריץ מילדות. הוא החליף בלהקה את רוב הלפורד ושימש את ההשראה לסרט "רוק סטאר" בכיכובו של מארק וולברג. ב-2003 הפך אוונס לזמר להקת המטאל "Iced Earth", עזב לאחר ארבע שנים והצטרף ללהקתו של מלמסטין. "יש לנו כימיה אדירה ביחד", מפרגן הגיטריסט, "טים הוא בחור ממש קול".
מלמסטין. "אנשים רציניים אוהבים את המוזיקה שלי"
אמנם מאז התחיל לנגן ועד היום לא הגיע הגיטריסט לביקור בישראל, אך בדרכים כבר פגש מאות מעריצים מארץ הקודש. "לפגוש מעריצים מכל העולם תמיד ממלא אותי כבוד", הוא אומר, "זה גורם לי להרגיש שאני רוצה לעשות את מה שאני עושה בצורה הטובה ביותר. אם אנשים אוהבים את זה, הרווחתי את הפרס האולטימטיבי וזה אף פעם לא נעלם".
אלה שאוהבים את המוזיקה שלך. מה זה אומר עליהם, לדעתך?
"שהם מאוד אינטילגנטים", הוא צוחק, "אני באמת חושב שאנשים שאוהבים את מה שאני עושה, הם אנשים רציניים. מצד שני, יש הרבה דברים שיצרתי שהם פשוטים ומתאימים לכולם".
תמיד ידעת שאתה רוצה ליצור מוזיקה לא פשוטה?
"אף פעם לא רציתי לבחור בדרך הקלה. תמיד איתגרתי את עצמי עד כמה שאפשר. כשהייתי ילד, לא רציתי כלום מלבד מלהרשים את עצמי ולומר: 'וואו, זה פאקינג קול'. רציתי להקשיב לעצמי כמה שיותר ולהיות מרוצה. אף פעם לא קיוויתי שאשנה את העולם, אבל כן תמיד היתה לי את השאיפה לקחת דברים אל הקצה. לא להישאר באמצע הדרך".
ואתה עוד מצליח להפתיע את עצמך?
"כן, אני מנסה להפתיע את עצמי בכל יום. לפעמים זה עובד. אני אוהב לזרוק את עצמי מהצוק ולראות מה קורה. אני מקליט כל יום ומשתגע על הגיטרה".
ואתה עדיין מתאמן?
"בחיים שלי לא התאמנתי".
מעולם?
"לא. תמיד עניין אותי פשוט לנגן. אף פעם לא ניגנתי סולמות ותרגילים".
אתה מפתיע עכשיו הרבה אנשים.
"תמיד ניגנתי לעצמי כאילו אני על הבמה, למרות שלא הייתי. זה הפך לאימון טוב ואמיתי. אבל לנגן סולם מלמטה למעלה? בחיים זה לא קרה".
ולגביי ה"נאו קלאסי"? אתה גם חושב שהמצאת סגנון?
"תמיד ערבבתי את הסאונד של רוק כבד עם דברים אחרים, וכל אחד נותן לסגנון ביטוי אחר. אם זה נאו קלאסי או פיוז'ן, אין לי בעיה עם הגדרות. התחלתי את הערבוב הזה כשהשתעממתי ממוזיקת הבלוז, כבר כשהייתי בן 10 או 12. הרגשתי שהכל חוזר על עצמו, אז התחלתי להקשיב למלחינים קלאסיים כמו ויואלדי או באך ובשבילי זה היה משהו חדש בגיטרה. אחרי כל כך הרבה שנים, הערבוב הזה, ישאר 'הדבר שלי' לנצח".
לפנייה לכתב/ת 
