יהודים, שובו הביתה לפולין!
בסרטיה, יעל ברתנא מחוללת מחדש את החזון הציוני במרכז אירופה. אין מדובר במימוש של זכות שיבה, אלא ניתוץ של סלע קיומנו בישראל. הווידאו המדומיין עושה את העבודה, גם הפייסבוק
"לא לאוגנדה, לא לארגנטינה, לא לסוריה או למדגסקר. אף לא לפלסטינה. אל אירופה – אדמת אבותינו ואבות אבותינו – אנו נושאים מבטנו. בשוכבנו ובקומנו, בפולין אנו הוגים" (מתוך מניפסט "הקבוצה להתחדשות יהודי פולין").
רוצים להצטרף להגשמת החזון? יעל ברתנא, מאמניות הווידאו הבולטות בשנים האחרונות בזירה המקומית והבינלאומית, מציגה תעוזה יוצאת דופן בכינון מצב מדומיין, הזוי בכל קנה מידה, מרחב חלופי מומצא אשר אינו עוצר בגבולות חלל הגלריה. לקבוצה - פרי דימיונה של האמנית - יש תכנונים לאירועים עתידיים ואף עמוד בפייסבוק.
עמוד הפייסבוק של התנועה המדומיינת של ברתנא
סרטיה של ברתנא מדברים על ערכי החירות והשלום, תוך עיסוק בהוויה הישראלית ובטיפול במיתוסים ובסמלים המושרשים עמוק בחברה, עד שהפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. היא מרוקנת את אלו מתוכנם ומציגה אותם כריקים וחסרי משמעות. בוחנת ומבקרת חומרים מעצבים של זהות לאומית, מגחיכה ומקצינה את האתוס הישראלי.
וארשה בראש שמחתנו
בתערוכה "אם תרצו, נגיע יחד לירח" בגלריה זומר מציגה ברתנא את התנועה להתיישבות מחדש של יהודי פולין. קיר הצבוע כולו באדום ועליו סמל מתריס של מגן דוד משולב בנשר ניצב בכניסה, זהו הסמל של התנועה הדמיונית אותה הזתה ברתנא. די בסמל התנועה בלבד בכדי לעורר תמיהה. הנשר מזכיר את הסמל של הצבא הגרמני הידוע לכולנו ושילובו במגן דוד בהכרח מעורר סלידה אינסטינקטיבית.
מגן דוד ונשר. סלידה אינסטינקטיבית
מניפסט התנועה מפורט על קיר הגלריה ולמרגלותיו ערמות כרוזים של המניפסט ושל איורים, הממחישים בניה של יישוב "חומה ומגדל" ומזכירים הוראות הרכבה של ריהוט שבדי לא איכותי במיוחד.
שני סרטים מהטרילוגיה מוצגים בתערוכה בזה אחר זה, הראשון "מארי קומשמרי" (חלום בלהות), מציג את החזון, העיתונאי פעיל השמאל הפולני סלאבומיר שירקובסקי נואם במרכזו של אצטדיון ריק ונטוש וקורא לחזרתם של היהודים לפולין. "יהודים, אחינו הפולנים, אנו מפצירים בכם, חזרו!", זוהי פניה אל היהודים שנעקרו מפולין לשוב לביתם, אך בקלות ניתן להכיל קריאה זו על כלל קבוצות הגולים והפליטים באשר הם.
על דשא האיצטדיון מתנוססות המילים: "3.3 מיליון יהודים יכולים לשנות את חייהם של 40 מיליון פולנים". באירוניות שנונה קורא שירקובסקי ליהודים לחזור בגלל ובשם השונות. "... והיום נמאס לנו מעצמינו. ברחובות הערים הגדולות אנחנו מחפשים אחר הזרים ומאזינים בשקיקה כאשר הם מדברים...אנו צריכים את האחר ואין אחר שהוא קרוב אלינו יותר מכם!". הקריאה הפלורליסטית כביכול טעונה באווירה מגוחכת, אפילו פתאטית, ומדגישה את הממד הפיקטיבי של הרעיון.
כך היינו
בעבודה השנייה "מור אי וויז'ה" (חומה ומגדל) פוסעת ברתנא צעד קדימה ומיישמת את הרעיון המוצג ב"מארי קושמרי", דהיינו הקמה של יישוב חומה ומגדל בפולין.
ברתנא באקט ברוטאלי משעתקת את אחד מסמליה של הציונות: "חומה ומגדל", אל המרחב זר של גבולות פולין, ליתר דיוק למקום בו היה גטו וארשה ובכך יוצרת הזרה של הסיטואציה. התנועה מגיעה לפולין ומתחילה בהקמה בן לילה של היישוב הכולל הקמתו של בית, מגדל וגדר.
העולים לומדים מילים חשובות בשפה החדשה ישנה: אדמה, חופש ושלום - מושגים המעוררים תהיות אודות המשמעות של מדינות וגבולות.
אמא פולניה
העבודות מהוקצעות, הוויזואליה מדהימה, נעה על הגבול של וידאו-ארט לקולנוע וזה עוד דבר נפלא אצל ברתנא, ההבנה והיחס לעולם הקולנוע. נראה כי הסרטים הושפעו מהסרטים הסובייטים הנאמנים למהפכה הקומוניסטית של סרגיי אייזנשטיין ומאסתטיקה של סרטי פרופוגנדה ציוניים מוקדמים, כמו הסרט "עבודה" (1935) של הלמר לרסקי העוסק בבניין הארץ. כבר בעבודתה המוקדמת יותר "מחנה קיץ" (Summer Camp) המתארת בניה מחדש של בית פלסטיני, שנהרס על ידי הצבא הישראלי, ניכרת השפעה של סרט זה.
בפולין בונים, בפלסטין הורסים. מתוך "חומה ומגדל"
כשקראתי את הקומוניקט תהיתי, בשביל מה יש צורך בסרט המשך? "מארי קושמרי" היא עבודה חזקה מאד אשר מעבירה את הרעיון מוזר ככל שיהיה. כשצפיתי בשני הסרטים אחד אחר השני הבנתי כי "מור אי וויז'ה" גם אם אינו מחדש מבחינה רעיונית, מחזק את קודמו, מתייחס לנושא ברצינות אין קץ, אשר גורמת להיפוך, כלומר להגחכה והקצנה של הסיטואציה.
בעוד שבעבודותיה הקודמות עוסקת ברתנא במצבים נתונים בהם היא "משחקת" ויוצרת נקודת מבט חלופית וביקורתית עבודות אלו הן מבחינת חידוש, שכן היא מכוננת חלופה בצורת מרחב מדומיין.
היא מדמיינת את מה שאיש לא מעז לדמיין, את הבלתי סביר. אימוץ פתרון הזוי השואף לתיקון העבר או ההווה, אולי החזרת הגלגל לאחור. היא יוצאת מהפרטי לכללי ובכך היא מעוררת את רגשות האשם הטמונים אי שם בעמקה של ההדחקה. רגשות האשם של הפולנים? ואולי גם שלנו?
יחד עם כל זאת לא מצאתי בעבודות אמירה מגובשת או ברורה. התחושה היא של הליכה במבוך פתלתל של משחק דימויים, אך לאן הוא מוביל? שאלתי את עצמי. יתכן כי לעבר המחשבה, הדיון והדימיון, ודי בכך בכדי להפוך את התערוכה לאחת המעניינות ביותר המוצגות בימים אלו.
- "אם תרצו, נגיע יחד לירח", יעל ברתנא, 27.03 – 15.05 גלריה זומר
