דרושות: נערות רוק

ביום רביעי הבא תחגוג קים גורדון 57 שנים להולדתה. גורדון, אם ורעיה באמריקה, היא בסיסטית וזמרת וכותבת שירים ומעצבת אופנה, ומעל לרבע מאה דמות נערצת בעיקר כחברה ב"סוניק יות'", מהגיבורות הבודדות ששמן שב ומועלה בכל פעם שנפתחת הרשימה המצומצמת להכעיס של נשים מרכזיות בעולם הגיטרות החשמליות.

יום הולדתה הוא תירוץ מצוין ועצוב כאחד לשוב לכמה שאלות מטרידות במיוחד. שאלות שלפחות לי ממש אין להן שום תשובות טובות. שאלות שהצורך לחזור ולהעלותן גם בעשור השני של האלף השלישי מקומם במיוחד, אחרי צעדים מכריעים שבכל זאת נעשו, לפחות בתרבות השפע המערבית, למען קידום זכויות נשים ושוויון בין המינים.

מדונה. סילקה מפסגת הפופ זמרים גברים וגם את רוב הלהקות (צילום: AP)

דווקא ברוקנ'רול, שהיה אחד הסמלים האמריקניים הכי מובהקים של חירות, מרדנות וקידמה, דומה שמצב הנשים תקוע עד מזעזע. רשימת החלוצות הרי ידועה: משנות השישים של מריאן פיית'פול וג'ניס ג'ופלין וג'וני מיטשל וגרייס סליק, ולהקת הרוק ה"אלטרנטיבי" הראשונה והטובה מכולן, שבגלגולה הבכיר היו בה גם ניקו וגם מורין טאקר. אחר כך, שנות השבעים של פאטי סמית' וה-Slits וה-Runaways וכריסי היינד וסוזי סו וקים גורדון וטינה וויימאות' מטוקינג הדס. ואז השמונים עם כריסטין הרש וטניה דונלי וקים וקלי דיל, בואכה שנות התשעים של פי ג'יי הארווי וקורטני לאב ודוניטה ספארקס ולוסינדה וויליאמס.

העשור שעבר תרם את מג ווייט וקארן או מהיה-יה-יז, ובנות CSS מברזיל, ואת קאט פאואר וג'מיינה פרל. ואולי נכון לציין כאן גם את M.I.A וקארין דראייר מ-The Knife ונטאשה קאן, היא "Bat For Lashes". ואולי אף צריך לדחוס לנבחרת כל-העשורים הקטנטונת הזאת את קייט בוש ואת ביורק ואפילו איימי וויינהאוס.  

לדגדג את אלביס

גם אם נרחיב מעט את השורות למען אמניות מעולות שאינן נערות רוק מובהקות, העיקרון נותר ברור ומבאס: בכמעט 60 שנות הגיטרות החשמליות, ובמיוחד בעשור האחרון, מוזיקאיות התקדמו והתמידו עד שכבשו את הובלת הפופ העולמי, בעוד ברוק הגיטרות מעמדן בקושי זז והשתפר במילימטרים.

פאטי סמית'. אחת החלוצות 

בשנות האלפיים, מדונה, ביונסה וליידי גאגא סילקו מהפסגה המסחרית של הפופ גם זמרים גברים וגם את מרבית הלהקות. ואם עד לשנות התשעים כל השיאים המסחריים בפופ נשמרו בלעדית לגברים, ובקושי היו נשים שדגדגו את אלביס פרסלי והביטלס והסטונס, הרי שב-20 השנים האחרונות לא קם שום גבר בפופ (אבל כן היו בודדים בקאנטרי ובהיפהופ) שידגדג את המכירות של סלין דיון ואלאניס מוריסט ודיידו.

נכון, בעולם הפופ לילדים יש עדיין תוקף לטענות בדבר זמרות שהן בובות הנשלטות בידי מפיקים ומנהלים. אלא שבזאת הן אינן שונות מהבובים מלהקות הבנים שמתפקדים בדיוק כמוהן, בעוד דמויות כמדונה וביונסה וגאגא ניצבות בפסגת מערכות יצירתיות-שיווקיות עצומות. במקרה הטוב, ניתן לייחס למנהיגות הפופ העכשווי את האצלת חלק מההחלטות והשיקולים בידי אנשי מקצוע, ולבטח אין לחשוד בהן לא בפסיביות ולא בחרדת שליטה והנהגה. במקביל, בעולם הרוק העאלק-נאור, אבל לא רק בו, נשים עדיין מדדות הרחק מאחור.

אפשר בקושי לתלות הסבר רפוי בדימוי הכה נשי שגברים רבים מייחסים למבנה הגוף של הגיטרה, ואולי צריך לחפש עבור חלק מהמוזיקאיות סמלים פאליים לנגן עליהם. אבל זה טיעון לגמרי לא רציני, שגם אינו מסביר מדוע היו וישנן כה מעט נשים מתופפות או קלידניות ברוק. וחמור מכך, מדוע עדיין, לעזאזל, יש כל כך מעט דיג'יאיות, כל כך מעט טכנאיות ומפיקות מוזיקליות, וכל כך מעט אמניות במוזיקה האלקטרונית, שסובלת מבצורת נשית אפילו חמורה מזו של הרוק.

המסע אל השוויון האמיתי

ברור, לרשימת הנשים שנמנו לעיל אפשר להוסיף עוד עשרות. מהחברות בפליטווד מק ועד ג'ואנה ניוסום, מטינה טרנר לסנטיגולד, מקארן קרפנטר לשריל קרואו, מרוזמרי סטיוארט וסינת'יה רובינסון, חברות "סליי אנד דה פמילי סטון", דרך וונדי וליסה ושילה אי מ"המהפכה" של פרינס ועד קירסטן גונדרד מה-Dum Dum Girls.

אלא שכל תוספת שמית מבורכת לא משנה במאום את היחס הסטטיסטי המחריד. אם מקרב עשרות אלפי מוזיקאי רוק מוכרים ניתן למנות אפילו מאות של נשים, הרי שהבולטות שלהן רק מאשרת את חריגותן. מה עוד צריך לקרות בכדי שזה ישתנה?

ליידי גאגא. ממובילי הפופ העולמי (צילום: AFP) 

אולי ממרחק הזמן יסתבר שההקשרים הסוציולוגיים והכלכליים המובהקים בין הולדת הרוקנ'רול בשנות החמישים למהפכות השחרור המיני בשנות השישים כבר מיצו את עצמם. אולי אז הסתיימו תרומתו ומשמעותו של הסגנון המוזיקלי הזה, כתחנה אחת וזמנית במסע הארוך בדרך אל השוויון האמיתי.

אולי תרומתו החברתית של הרוקנ'רול כבר נחתמה, והסתכמה בקירוב בין הגזעים באמריקה. אולי המעבר ממודל גבריות מסורתי ולבן נוסח פרנק סינטרה בשנות הארבעים ופרסלי בשנות החמישים לזה של מיק ג'אגר בשישים ודיוויד בואי בשבעים לזה של מדונה בשנות השמונים, חתם את המהלך מרחיב ההגדרות שהובילו שירי הגיטרות החשמליות למען שיוויון בין המינים.

כאמור, אין ברשותי ולו התחלה של תשובה ראויה לעקביות הפושעת הזו של מיעוט נשי

בעולם הרוק. אני רק שמח לאחל לגברת גורדון שבימי הולדתה הבאים היא תישאר מיוחדת בעיקר בזכות מי ומה שהיא, ופחות בגלל שישנן כה מעט כמותה והיא נותרת בחריגותה.