הפצע כמעט הגליד, והוא פותח אותו מחדש
הוא אומר לי כמה מילות אהבה בצרפתית ומחזיר אותי אחורה. אני מנסה לאחוז ולא לתת לעצמי להיסחף, אבל פשוט לא יכול. כל משפט אהבה שהוא אומר לי משחרר לי עוד אצבע מהאחיזה, עד שאני נשאב מחדש אל המערבולת ולא שוקל אף מילה
הפצע כמעט הגליד, והוא בא ופותח אותו מחדש בלי רחמים. אני כמעט לא יכול לדבר. הוא נשפך ואומר שהוא פשוט מתגעגע, שזה לא אותו הדבר בלעדיי. שהוא מבין שהוא עשה טעות שלא השאיר אותי בפריז. אומר שהוא כבר לא מחייך כמו בעבר הקרוב רחוק, כשעוד הייתי שם לידו. שבביקור האחרון שלי בפריז הוא פשוט לא היה מסוגל להתמודד עם זה שאני שם רק לכמה ימים ולא לתמיד, ובגלל זה התנהג כפי שהתנהג.
כל שיר אהבה מחזיר אותי אל מחשבותיו
הדמעות הציפו את עיניי. ים הרגשות בגאות מלאה, ואני מתחיל לדבר אליו. אני אומר לו שלא הפסקתי להתגעגע לרגע, שלא הפסקתי לקוות ולא לשנייה. הוא מחזיר בתגובה שכל שיר אהבה מחזיר אותי אל מחשבותיו, ושמאז שעזבתי הוא לא באמת מאושר.
הוא אומר לי כמה מילות אהבה בצרפתית ומחזיר אותי אחורה. אני מנסה לאחוז ולא לתת לעצמי להיסחף, אבל אני פשוט לא יכול. אין בי כוחות או רצון להמשיך לאחוז. כל משפט אהבה שהוא אומר לי משחרר לי עוד אצבע מהאחיזה, עד שאני נשאב מחדש אל המערבולת ולא שוקל אף מילה. ולחשוב שכל זה קורה ברחוב בדרכי הביתה מן העבודה.
האם מרחק גיאוגרפי זה מה שיפריד בינינו?
השיחה נותקה, ואני ממהר להגיע הביתה כדי להמשיך אותה. אני נכנס הביתה, מתקשר אליו והוא לא עונה. אני מתיישב לכתוב לו מייל ארוך, ובדיוק אז הוא עולה מולי במסנג'ר. אני פונה אליו בהתרגשות, והוא שוב מפציר בי במילות אהבה. אני הפעם עונה בחזרה. ואז אני שואל אותו אם כך אנחנו מרגישים, מדוע אנחנו לא ביחד? ברור לשנינו שיש כאן משהו מאוד מיוחד, אז למה לתת לו להתפספס? האם מרחק גיאוגרפי זה מה שיפריד בינינו?
ואז מתחילה הדעיכה בשיחה. התסמונת הקבועה שלו: אני מתקרב ומגיע לתכל'ס, ובדיוק אז הוא מרגיש צורך להתרחק. אני מתעצבן, כי הרי הוא זה ששבר את צום השתיקה בינינו והוא זה שיצא בהצהרות אהבה, אז מה לעזאזל הוא מצפה שיקרה? שנמשיך להצהיר כמה אנחנו אוהבים וכמה זה קשה להמשיך עם לב שבור?
אני מדליק סיגריה ולא מבין. מנסה לנתח מדוע הוא בעצם התקשר. מה הוא בעצם מנסה להגיד.
הוא יודע שאני מוכן לעשות הרבה בשביל שנחזור להיות יחד. הבעיה היא שאני לא יודע אם הוא מוכן לעשות את אותם הדברים בשביל שזה יקרה. אני עד עכשיו לא באמת יודע.
אני כועס על עצמי על שלא ניתקתי את השיחה עוד בתחילתה. אני יודע שהוא אוהב אותי, אבל ידעתי גם לפני שעניתי לשיחת הטלפון. אולי לא ניתקתי כי חשבתי שהפעם באמת יש לו אומץ. אומץ לא רק להגיד מילים יפות ומשכנעות, אלא גם לעשות.
הוא מרגיש לבד, אז הוא נשבר ומתקשר
אולי אני בסך הכל סוג של כרית ביטחון עבורו. הוא מרגיש לבד, אז הוא נשבר ומתקשר, כי הוא צמא לשמוע שאני עדיין אוהב אותו, שאני עדיין רוצה אותו. מצד שני, אם להיות כן עם עצמי והוגן כלפיו, זה לא שאני יושב ומחכה לו. אולי גם אני נהנה מסוג של סיפור אהבה מארץ אחרת. סיפור אהבה שלא יכול להתממש בשל כורח המציאות והמרחק הגיאוגרפי. סיפור אהבה שמשאיר אותי ערני ומספק לי תירוץ טוב לסיבה שאני לא מוצא אהבה שאני באמת יכול ורוצה לממש.
החלטתי שאני לא עונה לו יותר אם הוא מתקשר שוב, אבל גם החלטתי לא לכעוס עליו יותר ופשוט לתת לסיפור אהבה הזה מקום כבוד על מדף סיפורי האהבה שלי. אותו מדף שכל פעם שבא לי להיזכר בסיפור אהבה שהיה לי, קטן כגדול, אני שולף את אחד הסיפורים, מחייך לעצמי ומבין שאהבתי, שזכיתי, שאני יודע לאהוב.
אבל מתי יגיע הסיפור האחד שלא יהיה לו סוף? אני תוהה לעצמי ומחזיר את סיפור האהבה הצרפתי שלי בחזרה אל המדף.
