אבא בוכה על בן בוכה על אבא
ליד הקיר המפריד בין החלקה הצבאית לאזרחית בקרית שאול, במקום הכי קרוב לנופלים - נמצאת חלקת ההורים השכולים. אבי רט ראה שם ביום הזיכרון ילדים, נכדים ונינים שלקחו את הסיפור וממשיכים את הדרך
פועלי הניקיון עסוקים במלאכת איסוף האשפה של יום העצמאות, פועלי הבמות מקפלים את הציוד ומערכות ההגברה והתאורה, החיילים והבסיסים חוזרים לשיגרה, התקשורת מסכמת את הטקסים והאירועים של יום הזיכרון ויום השואה, וכבר עסוקה בכותרות של השערוריות הבאות, ואני ברשותכם רוצה לפני הורדת המסך, להישאר עוד כמה דקות עם היומיים האלה - יום הזיכרון ויום העצמאות.
אינני בקיא בבתי עלמין בעולם בכלל ובארץ בפרט, אך דומני שאין עוד דבר כזה בעולם - חלקת ההורים השכולים.
אינני יודע ממתי זה קיים, ובאילו בתי עלמין, האם מכוח חוק או סתם יוזמה מקומית - כך או כך המקום הזה הנקרא 'חלקת ההורים השכולים' הוא מקום סמלי כל כך, עם משמעות גדולה כל כך.
בבית העלמין הצבאי בקרית שאול קבורים חיילי צה"ל מכל מערכות ישראל. אזרחים לא רשאים להיקבר בבתי עלמין צבאיים אלא רק בבתי עלמין אזרחיים. בשלב כלשהוא בעבר, כך אני מבין הייתה פניה או מחשבה כיצד ניתן לקבור הורים שכולים הכי קרוב לבנם או ביתם החללים. הפיתרון, לפחות כפי שראיתי השבוע בקרית שאול, שליד הקיר המפריד בין החלקה הצבאית לאזרחית, במקום הכי קרוב לילד או הילדה - נמצאת חלקת ההורים השכולים. בחלקה הזו זכאים להיקבר רק הורים שכולים.
בערב יום הזיכרון, בשעות אחר הצהריים, הגעתי לחלקת ההורים השכולים בקרית שאול בפעם השנייה בחיי. הפעם הראשונה הייתה לפני למעלה מעשר שנים, ערב חג הפסח, כאשר ליווינו למנוחות את אבא של חובב מנחם לנדאו הי"ד, שנהרג בקרב סולטן יעקב.
הפעם השנייה הייתה השבוע, כאשר ליווינו , בני המחזור ,למנוחת עולמים איש יקר ואהוב, יפה נפש במובן החיובי של המילה, איש שכולו חוש הומור ואהבת אדם ומשפחה, את אריה צימרמן ז"ל, אבא של יעקב צימרמן הי"ד, שנרצח עם עוד חמישה מחבריו, ערב ל"ג בעומר, לפני 30 שנה בדיוק, בפתח בית הדסה בחברון. בין הנרצחים היו גם חנן קרוטהמר הי"ד וגרשון קליין הי"ד, שהיו בני אותה כיתה ושבט בבני עקיבא בבני ברק. חברי הנרצחים, הקימו ליד קרית ארבע וחברון את היישוב בית חג"י על שמם, חג"י- ראשי תיבות חנן, גרשון ויעקב.
עברתי בין המצבות הרבות בחלקת ההורים השכולים. ניסיתי לזהות את האנשים, הדמויות, ואולי גם מעט סיפורים. עברתי וקראתי את הכיתוב על המצבות, וראיתי תופעה מיוחדת כל כך - על חלק לא קטן מן המצבות היה כתוב כך: פה נטמן פלוני אלמוני, ופרטי הנפטר, וכמה מילים עליו, ואז בהמשך המצבה כתוב בערך כך- לעילוי נשמת הוריי אלו ואלו שנהרגו בשואה, ולזכרו של בננו , וכאן בא שמו, בנפל במלחמת ...וכאן בא שם המלחמה.
שלושה דורות על מצבה אחת. הנפטר שהוריו שנרצחו שם ונשאר יתום מהורים, הוריו, ובנו בנהרג במערכות ישראל והותיר אותו שכול .
המיקום הזה והשם הזה - חלקת ההורים השכולים - מבטאים באופן כל כך סמלי את הכול - את הגורל ואת היעוד, את העצמאות ואת הזיכרון, את העבר ואת העתיד. למה את העתיד? כי ליד המצבות הללו בחלקת ההורים השכולים עמדו ילדים, נכדים ונינים, שאמרו קדיש, שלוקחים איתם את הסיפור, שממשיכים את הדרך.
כמה רגיש ומיוחד מטעם גורמי השלטון, לאפשר את הכבוד והרצון הזה של ההורים השכולים, לנוח על משכבם בשלום במקום הכי קרוב שאפשר לבנים או ביתם.
שוטטתי דקות ארוכות בין המצבות בחלקה הזו. בדרכי החוצה ניסיתי להגדיר לעצמי איך אני מרגיש- אל מול החלקה המיוחדת הזו? האם יש בה כדי לייאש או אולי הפוך- כדי לתת כוח ?
מצד אחד - לראות שלושה דורות של שכול ואובדן על מצבה אחת - זה בהחלט יכול לרפות ידיים, ולהחליש דרך ואמונה.
אבל מצד שני - לראות את התולדות של שוכני החלקות הללו - הן התולדות הפרטיות שלהם, והן התולדות של כלל האומה - לראות את החיים שניתנו לעם על ידי אותם שוכני עפר בחלקה הצבאית ובחלקה האזרחית- יש בזה כדי לתת כוח להמשיך, לראות את הטוב, ולבחור בחיים.
הכותרות כבר עוסקות בשלהן - בשחיתויות, בפרשיות, בשערוריות ובשאר הדברים הזוכים לעלות לכותרות בימי החול והשיגרה.
רגע לפני שתאלם ותעלם תרועת הפסטיבלים של שנת ה-62, אני רוצה לנצור את חלקת ההורים הייחודית הזו כחלקה של פרופורציות בחיים. כחלקה שמבטאת את הגורל היהודי בדורנו. כחלקה שמבטאת את כל היפה והטוב שהיה ועדיין נמצא איתנו. כחלקה המסבירה בשתיקתה ובמיקומה למה ובזכות מה ומי אנחנו כאן חיים. חלקה שמחברת בין דורות, ומאחה את הקרעים שבתוכנו.
חלקה שמזכירה לנו כמה עלינו להתאמץ ולהשתדל כדי שנהיה ראויים לה.
לפנייה לכתב/ת 
