נצחונות הציונים

על רקע ה"חדשות" שפורסמו אתמול כי מוסדות החינוך החרדיים פעלו כרגיל ביום העצמאות, ואל מול דבריו המתלהמים והמקוממים של שדרן הרדיו גבי גזית, מתעוררת שוב התהייה עד כמה רגשות הבוז החרדיים כלפי יום העצמאות, או תחושת האדישות שלו ביחס לימי הזיכרון, הם פונקציות של מגמה אנטי-ציונית מתמשכת?

במהלך השנים האחרונות פירסמתי כאן ב-ynet מספר לא מבוטל של מאמרי דעה המבטאים באורח עקבי את הקונספט המיוחד הזה: החרדים והחילונים אינם חשים, אינם מבינים, או אינם חפצים להבין האחד את רעהו. שני העמים היהודים החיים כאן בארץ נעים בשני מסלולים מקבילים, בשתי ציוויליזציות נפרדות, או - בפראפרזה לספרו המפורסם של גריי - חרדים מנגה, חילונים ממאדים.

ועם זאת, ביום שאחרי יום העצמאות תש"ע, כשהמדינה בת ה-62 על אוכלוסיותיה הכה שונות עושה קולות שהיא כאן כדי להישאר, נדמה שניתן לזהות, לא בלי קושי, כמה צמתים מרכזיים שבהם נפגשו הציונות החילונית והיהדות החרדית, ובאורח פלא השפעתה האנתרופולוגית של ה"ציונות" על ה"חרדיות" הייתה מוחלטת. הנה שתי דוגמאות:

השפה

יכולת התקשור בעזרת סימנים וסמלים הייחודית לבני האדם נקראת כמובן שפה. אי אפשר להפריז בחשיבותה של השפה ברמה האנתרופולוגית, הפסיכולוגית והסוציולוגית. על בני ישראל במצרים, למשל, בתקופת השעבוד הגדול, נאמר כי הם "לא שינו את שמם, את לשונם ואת לבושם". השמירה על המאפיינים האלו סייעה לעם העבדים הנדכה לשמור על לאומיותו ואחדותו, לזכות ולהיגאל ממצרים, ובהמשך גם להפוך לאחד העמים החשובים בהיסטוריה האנושית.

להתנהגות היהודית העתיקה הזו, מסתבר, אין מקור גנטי. שכן, באופן מוחלט ניתן לקבוע שהיא לא הצליחה לעבור בסולמות הדי.אן.איי לצאצאי היהודים שחיים כיום במדינת ישראל, שכן הרחוב החרדי בעיירות אירופה של טרום מדינת ישראל הקפיד לשוחח רק ביידיש. הפעילות הציונית הקדחתנית של תחילת המאה הקודמת למען "החייאת השפה העברית", שבמרכזה עמד אליעזר בן יהודה, היתה לצנינים בעיניה של התפישה החרדית, שניהלה על כך גם מאבקים בינה לבין עצמה, מאחר שחידוש השפה לדידם היה רק פן נוסף בניתוקו של העם ממסורתו.

בפרספקטיבה של מאה שנים קשה לקבוע ללא מחקר מעמיק האם לשפה העברית אכן היה חלק קרדינלי בחילוניות הישראלית, ייתכן שכן, וייתכן גם שהתהליך היה נוצר מאליו. עם זאת, ברור לגמרי כי החייאת העברית המודרנית הפכה לנחלת הכלל כמעט ללא חריגות. קשה למצוא כיום במדינת ישראל יהודים שהעברית שלהם איננה "שפת האם" שלהם, או לפחות שפתם היומיומית. קשה עוד יותר, או אפילו בלתי אפשרי, לאתר יהודי ישראלי שאינו מכיר או אינו משתמש כלל גם בשפה העברית.

גם אנשי העדה החרדית, או הפלגים הקיצוניים במאה שערים, משתמשים בחג החנוכה במילה "חנוכייה" למשל, שאותה המציאה חמדה בן יהודה, אשתו השנייה של מחייה השפה. גם בבני ברק או בקרית ספר ילדים משחקים בסביבונים, מילה שאותה המציא, אגב, איתמר בן יהודה – הבכור לבית אב"י. חברי הכנסת, עיתונאים, אנשי ציבור חרדיים, וגם רבנים נבחנים פעמים רבות ביכולת תקינות העברית שלהם. פוליטיקאים או אפילו סתם צעיר הנתפס בעברית עילגת מעורר בכל מקום רושם שלילי ולעגני, גם מצד אחיו החרדים. גם עיברות שמות המשפחה הגלותיים לשמות עבריים חרג זה מכבר אל מעבר לציבור הכללי או הדתי לאומי אל תוככי ספרי הטלפון החרדיים.

האם המצב המתואר הוא נצחון האידיליה החילונית על העמדה החרדית? קשה לקבוע. החרדים כאמור, עדיין נבדלים לגמרי מן החילונים, ושונותם התרבותית מבהקת. הניצחון, אם קיים, הוא ניצחון בנקודות. לציונים.

הביטחון האישי

מאבקי העדה החרדית בירושלים סביב חניון קרתא או חברת אינטל, כמו גם החזית המתפתחת כעת מול בית החולים באשקלון, מצליחה לקומם ולהרגיז חילונים ודתיים רבים: מדוע הם נלחמים בנו כל-כך, מפני מה המחאה שלהם לובשת אופי כה מתלהם, תוקפני וקנאי, כיצד הם מסוגלים לכנות שוטר יהודי בכינויים נוראים כמו "נאצי" וכן הלאה.

אלא שבראייה מפוכחת יותר, כך נדמה, מדובר בניצחון מוחלט (והפעם, לא רק בנקודות) של החלום הציוני. שכן האם היה אי מי מן האספסוף

הקיצוני הזה מהין להפגין נגד פתיחת קניון בשבת בפולין למשל? האם היה חרדי קנאי כלשהו שם נפשו בכפו ומכנה שוטר שוויצרי, גרמני, צרפתי, טורקי, בשם נאצי, משליך עליו חיתול צואה, או חמור מכך, שורף את דגלו בכיכר העיר?

רק הביטחון המוחלט של היהודי הדתי באחיו היהודי החילוני כי הוא לא ירע לו כלל במקרה הטוב, או יגרור אותו לבית מעצר ישראלי מודרני במקרה הגרוע, מאפשרת לו לקום ולהפגין בכל עוז. לפלג החרדי הקיצוני, החי במאה שערים, תהיה בוודאי פרשנות התנהגותית שונה לארועים, אך אי אפשר להתעלם מן העובדה שהביטחון האישי הזה, שהיה כל כך חסר ליהודי המוכה, הנרדף, והמדוכא, באירופה האנטישמית הוא בעצם מהות החזון הציוני כאן במדינת ישראל.