מדינה יהודית קודמת לשלום
כשישראל מדשדשת אחר יוזמותיו של ראש הממשלה הפלסטיני, היא טועה אסטרטגית. עליה ליזום תהליך נועז כדי לשנות כיוון ולהבטיח את קיומה
"אנחנו לא מוותרים על המשא-ומתן כאמצעי להקים מדינה פלסטינית, אבל אם זה לא יצלח, אנו נערכים לאפשרות השנייה - להפוך למציאות את רעיון שתי המדינות בקיץ 2011". מי לדעתכם אמר זאת? פעיל שמאל ישראלי? עורך עיתון מכובד לשעבר? חבר כנסת בעל חזון? תקווה התעוררה בלבי שראש ממשלת ישראל אמר את הדברים, כהמשך להצהרתו בזכות שתי מדינות לשני עמים. למרבית האכזבה לא קול ישראלי צרוד היה זה, אלא דווקא קול טנור פלסטיני, קולו של "ראש ממשלת הרשות הפלסטינית" סלאם פיאד.
אך כדרכנו בשנים האחרונות, אנו צפויים לדשדש. לא רק בשדה הקרב אלא גם במערכה המדינית. בתחילה נדחה את הרעיון ולא נסכים לשתף פעולה. אחר-כך, כאשר ועדה מטעם האו"ם תפרסם דו"ח שממליץ לאלץ את ישראל לפעול, ואף יקבע את הגבולות, לפי קווי 67', ויקבע תאריכים שעל ישראל לציית להם, הוא גם יאיים בסנקציות, וארה"ב לא תטיל וטו על החלטה בוטה של מועצת הביטחון.
אם כן, האם יש חלופה טובה יותר? חלופה שבה יוגדרו גבולות נוחים יותר? שבה ישראל תהיה יוזמת ומובילה? ודאי ישנן כמה חלופות, אולם הפעם אפשר להסתפק באחת בלבד:
פיאד הבין כי לא ניתן בשלב זה לגשר על הפערים בין הצדדים, שמדינות העולם מגבירות את התמיכה בפלסטינים, שאפילו ארה"ב לא תתנגד למהלך כזה. הוא מבין שהמשך הדשדוש - לא משא ומתן ולא "התנגדות" אלימה, יביאו לאינתיפאדה שלישית, להרס ממשלת הרשות, להשתלטות חמאס ומרחץ דמים בכל ערי המרחב שבין הירדן לים.
הרי העצמאות שידרוש פיאד, אינה זו שאנו רוצים בה. ואם האינטרס העליון שלנו הוא המשך קיומה של המדינה היהודית, עלינו לקבוע את הגבולות בעצמנו. האם אנחנו לא מבינים את תהליך הכישלון הזה? הברירה היא לא בין שלום למלחמה אלא בין רמות ביטחון שונות, ושמירה על מדינה יהודית כרוכה בשמירה על ביטחוננו. נראה כי רבים בין קובעי ההחלטות תפסו את הצפוי אך אינם אוזרים עוז לצאת בראש חוצות ולקרוא למדיניות אחרת. מהי מדיניות זו? ישראל תיזום תהליך רציונאלי, חיובי ונועז לשנות את כיוון ההיסטוריה. לא הרבה, רק לחסוך את הדם שיישפך בסיבוב הבא (מדינה שמקפידה על חיסכון במים מסוגלת לחסוך גם בדם).
נעשה אנחנו צעד ראשון והגיוני ונכריז הכרזה שתישמע כאיום - כי אם הפלסטינים לא יגיעו איתנו להסדר תוך מספר חודשים, נקבע אנו את גבולותינו, ונפנה שטחים נרחבים ב"גדה המערבית". למי שנזכר בהתנתקות לשמע הדברים, כדאי להזכיר כי לאחריה הבטחנו שנגיב על כל פעולה בחומרה, אך לא עשינו זאת.
כמו כן תכריז ישראל שאין לה כוונה להתערב בהחלטות הפלסטיניות ואין זה תפקידה להקים לפלסטינים מדינה, על כך יחליטו בעצמם. האינטרסים החיוניים של ישראל שישפיעו על שרטוט גבולות חד-צדדיים יהיו: הראשון שמירה על רוב יהודי מכריע שמשמעותו מדינה יהודית, והשני – שמירה על ביטחון המדינה.
כדי להשיג אינטרסים חיוניים אלו יש "לחתוך בבשר החי", להיפרד מהכפרים שהקיפו את ירושלים לפני 1967, והפכו לשכונות בירושלים עקב תאבון מוגזם של שליטנו לדורותיהם: אבו-דיס, שועפט ודומותיהן. אפילו הרב עובדיה יוסף הצטרף לקריאות להקפיא את הבנייה היהודית בשכונות מזרח הבירה.
לשם שמירה על הביטחון יש להחזיק בקו פיקוח לאורך הירדן למניעת התחמשות בנשק כבד. קו הפיקוח אמור להסתמך על אמצעים טכנולוגיים מתקדמים ביותר ועל כוח אדם מועט ככל האפשר כדי להקטין את החיכוך עד קרוב לאפס.
בנוסף, יש להותיר כמה זנבות להסדר סופי, שלא יגיע בעתיד הנראה לעין, בדמות אזורים לא מיושבים כמו גב ההר מערבית לים המלח, כקלפי מיקוח.
תוכנית כזו אינה פשוטה. קל לכתוב וקשה לבצע. צריך תכנון בעל חזון מחד ופרטני מאידך. עלינו להתחיל אתמול כדי שלא נאחר את הרכבת שגם כך תקועה במקומה.
שמואל גורדון, ד"ר למחקרים אסטרטגיים ויחסים בין-לאומיים. אל"מ (לשעבר) בחיל-האוויר
לפנייה לכתב/ת 
