הרים של מחאה

הרשות לשחק

ראש הממשלה קיבל הבוקר לידיו את הצעצוע החדש שלו, ואם חופש הביטוי יקר לכם, כדאי שתתחילו לשאול את עצמכם מתי הוא ירצה לשחק בו, וכיצד. בפעם האחרונה שראש ממשלה פיקח באופן ישיר על גוף השידור הממלכתי, הימים היו ימי בן גוריון וראש הממשלה, כידוע, לא היסס לנזוף במי שסטו מהקו הנכון.

נתניהו. הוא עוד ישתמש ברשות שניתנה לו (צילום: רויטרס)

בימינו המתוחכמים, די בשליחיו ועושי דברו של ראש הממשלה כדי ליצור אפקט ראוי, ואפילו אלה לא ממש נחוצים. הגם שברשות השידור, ולבטח בערוץ 1, עובדים עיתונאים ישרי דרך ועשוייים ללא חת, הם בסך הכל בני אדם: מה יעשו עם סיפורים שיעוררו את זעמו של נתניהו? מה ישדרו ומה לא, כשהם מוּנְחים על ידי הצנזור הפנימי היושב בתוך מוחותיהם ומחשבים עבורם את סיכויי ההישרדות שלהם עצמם?

החשש לעצמאותו המחשבתית של הערוץ הראשון אינו חדש, והוא נובע מהמבנה החוקי שבו יש לרשות שר ממונה, במקום מועצה ציבורית בלתי תלויה של אנשי מקצוע ואנשי רוח. השר יולי אדלשטיין התפטר מתפקידו זה אחרי שראש הממשלה לא היה מוכן לקבל את מועמדו של השר לתפקיד יו"ר הרשות.

אמנון דיק, אומרים גם מי שאינם מעריציו, הצטיין בכל מיני דברים, אבל לא בנאמנות פוליטית מופגנת לנתניהו. שרים אחרים לא רצו להכניס ראשים בריאים למיטה החולה הזאת, וכך אירע שראש הממשלה, מבלי להתאמץ יותר מדי, ניכס לעצמו את הרשות. ונדמה לכם שהוא לא ישחק בה?

צאו מהגטו

תיאטרון הקאמרי הצליח להרגיז השבוע את הקולגות והמתחרים, כשנודע כי הוא מבקש סבסוד חריג לצורך העלאת ההצגה "גטו" בפריפריה. ככה לא עובדים, אמרו המתחרים, זה בניגוד לכל דיני השקיפות במתן מענקים וסיוע מוסדות תרבות, ומבחינה בירוקרטית הם צודקים לגמרי, אבל צודקים עוד יותר אחראים על היכלות תרבות מקומיים בפריפריה שחתמו על עצומה שהקאמרי העביר לשרת התרבות, ובו בקשה פשוטה: לאפשר גם לאזרחים רחוקים מתל אביב לצפות בהצגה.

"גטו". יותר מכל סיור-משרפות פלוס דיוטי פרי (צילום: ז'רר אלון)

הלא אי אפשר לנייד אותה, הסבירו, מחמת העלות הגבוהה. ולמה "גטו" דווקא? בקאמרי משוכנעים שההצגה היא סוג של נכס לאומי, וצפייה בה היא תחנה הכרחית במסע להכרת השואה. לא פחות מהמסע לפולין, טענו בקאמרי, ובמחיר שחיטת פרה כמעט קדושה, צריך לומר שהם צודקים.

"גטו" לא תפמפם גאווה לאומית בצופיה ולא תגרום להם להתעטף בדגל ולפנטז על גורל יהודי אחר, לו רק היו לנו מדינה וצבא בתקופה הנאצית.

"גטו" לא תבהיר לקצינים ונגדים שנוסעים לפולין למה ייצאו למלחמה הבאה. "גטו" לא תהיה גיבושון חברתי מגניב לתיכוניסטים, פלוס דיוטי פרי וטיסה.

מה שההצגה הזאת תעשה לצופיה היא טלטלה רגשית ואינטלקטואלית ששום יצירת אמנות ישראלית אחרת מעולם לא עשתה כשעסקה בחיים בזמן מלחמת העולם השנייה. "גטו" תפרק עבורם את המלים החגיגיות "צלם אנוש" ו"הישרדות" ו"גבורה" באופן ששום סיור-משרפות לא יצליח לעשות, ובסופו של דבר תמשיך ותשאל אותם שאלות מוסריות קשות. וכל זה מגיע רק לתושבי תל אביב?

שאלוהים יסלח להם

השבוע שוב הוכח שלעולם לא יחסרו לנו מחרחרי שנאה, ובאמת לא חשוב מאיזה צד של הקשת הפוליטית הם מפציעים - בסופו של דבר, איכשהו הם משתמשים ברטוריקה ובדימויים נאציים. כך גבי גזית כשביקש ליצור גטו לחרדים, ועוד בלי מים, וכך עמיר בניון בשיר שבו מופיע במלוא עוצמתו דימוי ה"סכין בגב", שבפני עצמו מהווה סיבה מספקת לא להאזין שוב לשיר וגם להוקיע אותו.

בניון. האם הוא מודע למשמעות האיומה של דבריו? (צילום: אוהד רומנו)

הרשו לי להזכיר לעמיר בניון את מקור הדימוי: אחרי תבוסתה הנחרצת של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, בחוגי הימין שם סירבו לקבל את המציאות כתוצאה של מהלכים פוליטיים וצבאיים כושלים, ובמקום זה תלו את האשם בתבוסה בבולשביקים, בסוציאליסטים וביהודים שלא נרתמו למאמץ המלחמתי (שקר נאלח בפני עצמו), וכך "תקעו פגיון בגב האומה".

כשהדימוי תורגם לאנגלית הפגיון היתה לסכין וכך היא הגיעה גם אלינו. אי אפשר לזלזל בחשיבותו ובמרכזיותו של הדימוי בחשיבה הנאצית, ואי אפשר לשכוח שהאשמה של ציבור שלם בבגידה כזאת תרמה לא מעט לרעיון שיש לחסל את הציבור הזה, למען ייטב לאומה בכללותה.

אחת מן השתיים: או שבניון לא היה מודע למשמעות האיומה של דבריו, ולפיכך הוא עדיין יכול להתנער מן הרטוריקה שלו או לגנוז את שירו, או שהיה לגמרי מודע, ואז - שאלוהים יסלח לו.

וגם לגבי גזית לא יזיק מסע התנצלויות קטן, והבהרה חד-משמעית שהוא יודע היטב כי קבוצת הנערים החרדים ששרפו את דגל ישראל אינה מייצגת את המחנה החרדי כולו, ובעדנא דריתחא יצא לו להשתלח בכולם באורח מביש. אם באמת הוא מאמין שיש לכלוא את החרדים בשכונות של גטו, מי שיסלח לבניון - שיסלח גם לו.

הרים עלינו לכלותנו 

קטן עלינו, ההר האיסלנדי שאי אפשר לבטא את שמו. ענן האפר הגעשי והכותרות שלו לעולם לא ישתרשו בתודעה הפופולרית כאסון אמיתי, מפני שלמרבה המזל לא היו שם קורבנות בנפש. כדי לשרוד בזכרוננו, הר געש זקוק לגיא הריגה - ולסופרים שינציחו אותו.

הר הגעש באיסלנד. זקוק לסופרים שינציחו אותו (צילום: רויטרס)

"קרקטואה" של סיימון וינצ'סטר תורגם לעברית רק לפני שנה, והוא סיפור מרתק ומופלא על תולדות חייו של הר עשן, שאיש לא התיירא ממנו ואיש לא ידע מה בכוחו לעולל לסומטרה, יאווה ולעולם כולו ב-1863. כשהתפרץ והרג 36 אלף בני אדם, ובסופו של דבר הרס גם את עצמו - לא לפני שהדי כוחו נשמעו כמעט ברחבי העולם כולו.

וינצ'סטר הפך את ספרו לשחזור היסטורי של החיים באינדונזיה תחת שלטונם של ההולנדים, למסע בעקבות אמונות ודתות, פוליטיקה ומבנה כלכלי, תקשורת ואיוולת אנושית, וכל אלה נבראים מחדש בספר, כרקע לאחד האסונות המרהיבים שבתולדות ההרים הזועמים.

אבל אנחנו זוכרים אסונות לא רק בשל ההיקף שלהם, אלא אולי בעיקר בשל הדרמה, וכך יישארו דמויותיהם של האנשים (והכלב) החנוטים בלָבּה כתזכורות נצחיות להתפרצות הר הגעש ווזוב, שהרסה בשנת תשע לספירה את פומפיי והרק ולנום, והשאירה לדורות הבאים עיר הדורה וחרבה להשתאות מולה.

עשרות ספרים הוקדשו לה: היסטוריונים וארכיאולוגים, אנתרופולוגים ומומחים לאמנות תיעדו את חייה ומותה של העיר. רוב ספרות המחקר הזאת לא תורגמה לעברית, אבל יש לוולקנולוגים החובבים שבינינו לפחות שני רומנים להתנחם בהם. הוותיק הוא "ימי פומפי האחרונים" של אדוארד בולוור-ליטון יצא לאור ב-1834 ותיאר את ההתפרצות כהשתקפות של מאבק איתנים בין הדתות הפגאניות לבין הנצרות.

רוברט האריס, מחבר "ארץ אבות", "ארכנגלסק" ומותחנים היסטוריים אחרים, יצר את "פומפיי" לפני שנים אחדות, והשחזור ההיסטורי שלו דרמטי, מדויק ומעניין הרבה יותר: במרכזו ניצבת דמות בדיונית של מהנדס מומחה לאמות מים והיחיד שידע כי האסון עומד להתרחש, אבל שועי העיר ופטרוניה הפוליטיים לא הקשיבו לו. אם תרצו, מעבר לדרמה של ההתפרצות, תמיד יהיה בסיפורם של הרי געש מימד של ענווה אנושית מאוחרת בפני הכאוס של הטבע - אבל כדי לחוות ענווה, לעולם לא יהיה די באפר איסלנדי.

שפת הסלקומינים

השבוע, לראשונה בתולודת הפרסומות בטלוויזיה, יכולתם לראות קבוצה של אנשים מבצעים את מילות השיר "מלך העולם" (When you are a King) בשפת הסימנים.

העילה: קמפיין חדש של סלקום, שעניינו בכך שכל משפחה מוצאת לעצמה דרכי תקשורת משלה.

לכאורה זה רעיון נאה, ודאי שגם לכבדי שמיעה מגיע להיות גיבורים של פרסומות - אבל האם מישהו חשב ברצינות על כך שאחת הבעיות הקשות של לקויי שמיעה היא חוסר היכולת להשתמש בטלפון והאילוץ להשתמש במסרים כתובים בלבד? האם אין יותר משמץ של טעם רע בפרסומת כזאת? האם היא לא דומה, נניח, לניסיון למכור נעלי ריצה בעזרת דמויות המרותקות לכסא גלגלים?