כנסו כנסו, גם גבי גזית

מה עבר על המגיש הוותיק גבי גזית, ש"התהפך" על החרדים בסגנון שגרם לרון קופמן ולנתן זהבי גם יחד להישמע כצמד גברות אנגליות במסיבת תה אצל המלכה? לי נראה שמדובר ב"פשע שנאה" מצער. מצערת גם העובדה שגזית, כמו גם מגישים אחרים, שוכחים שחרפות וגידופים, ציוריים וססגוניים ככל שיהיו, אינם מחליפים שנינות וברק לשוני. להגיד "קקי" זה מצחיק מאזינים רק עד גיל שנתיים.

אולם גזית כמובן חטף מיד – מכל הכיוונים, ואולי אף ישלם על כך מחיר, ובכך מודגמים כוחו וחולשתו כאחד. הכוח שניתן לאיש התקשורת - מיקרופון בתחנת רדיו, תוכנית טלוויזיה, מדור בעיתון או טור באינטרנט - הוא גם מקור חולשתו. ברגע שהוא מופיע בזהותו המלאה, האישית והמקצועית, ברגע שהוא מרוויח משהו מביטוי פומבי של דעותיו (כסף, כוח, קידום עמדות ואינטרסים, ובמקרה הפרטי שלי - המחאות שמנות מארגונים של שונאי ישראל באירופה), הוא חשוף לביקורת תמידית. על כל חריגה בוטה מכללי השיח הציבורי הוא עלול לשלם מחיר כבד, לעיתים אפילו תביעה משפטית, ולא תמיד יבוא להצלתו עיקרון חופש הביטוי.

כניסתנו לעידן האינטרנטי הכניסה לזירה קול תקשורתי חדש, שלא לומר מיליוני קולות חדשים – הטוקבקיסטים. את טפטופם של המכתבים למערכת (בדיעבד אני קוראת להם טוקבקים אנפלאגד) שנוסחו בקפידה על ידי גמלאים עתירי זמן פנוי וטרחנות, החליף שטף אדיר של יצרני תגובות מיידיות, קלי מקלדת, בכל רמות השליטה הלשונית. כל אחד יכול לטקבק, וכמו שזה נראה, גם כל אחד עושה זאת.

לכאורה, הטוקבקיסט נמצא בעמדת חולשה: הוא נדחף בין כל הצובאים האחרים על שערי הטור וצועק את צעקתו. במקרה הטוב ישמעו אותו אלו שלידו, מספר 17 ו-19 נניח.

אולם מקור חולשתו הוא גם מקור כוחו. הטוקבקיסט יכול לעשות הכל – הוא מגיע רעול פנים, אנונימי לחלוטין. לפעמים הוא כותב מאמר דעה מנומק היטב ולפעמים הוא מרסס על סביבותיו נאצות, השמצות שקריות והסתות. כמעט הכל עובר. בהיעדר חקיקה, הצנזורה של מנהלי ועורכי האתרים היא מינימליסטית.

ככותבת טור באינטרנט הסובלת קשות מנאצות ומהשמצות, אני דווקא אומרת: יאללה, כנסו כנסו. אני מעריכה את המקום שניתן לי להביע את דעותיי ומוכנה לשלם עליו במחיר של עלבונות אישיים. אני אוהבת את הדמוקרטיה הזאת שמאפשרת לכל אחד להגיד את דברו, ולא פעם אלו דברי טעם. הטוקבק יכול להיות כלי מצוין להתפתחות דיון לגיטימי, שיח ציבורי ושיתוף דעות. 

שיעור ראשון במבוא לטוקבקולוגיה

כשעוד העזתי לקרוא טוקבקים, ככותבת, הרווחתי לא פעם משמיעת דעות אחרות. ואני אומרת זאת ללא אירוניה. השיעור הראשון שלמדתי במבוא לטוקבקולוגיה הוא שאסור להשתמש באירוניה באינטרנט. בשום צורה. הרוב תמיד יקבלו אותה כפשוטה.

אני אפילו מוכנה לסלוח לטוקבקיסטים המנאצים על פחדנותם המסוימת. בכל זאת, זו לא גבורה גדולה לקלל בחסות האנונימיות, בלי נטילת כל סיכון, בעוד הצד השני נושא את דברו בכיכר העיר, חשוף לאש. מה שאי אפשר להשלים איתו, הוא רמת האלימות המילולית של חלקם, המהווה סכנה מוחשית למרקם החברה הישראלית.

אז איך מתגברים על כך אם לא באמצעות חקיקה, פסיקה ורגולציה? פשוט מאוד (טוב, לא פשוט אבל אפשרי), בעזרת חינוך: הגיע הזמן לסמן את תרבות השיח האינטרנטי כערך שיש לחנך אליו את הצעירים ואת כלל החברה. ילדינו לומדים בבית ספר נושאים ערטילאיים כמו כישורי חיים. מדוע לא נצרף נושא לא ערטילאי כמו כללי הביטוי ברשת? אלו צריכים להיות חלק מתוכנית הלימודים, מהקוד האתי הבלתי כתוב של התרבות, ואני מעזה לומר – אפילו חלק מהפסיקה הרבנית המודרנית. למה לא? מי חתום על "נצור לשונך מרע"? "שמירת הלשון" של "החפץ חיים" זועק לנספח עב כרס מחובר על ידי רבני צהר.

מדובר במהלך חינוכי-תרבותי בדומה למהלכים שנעשו פה באשר להגנה על פרחי הבר או להתחגרות מאחור, אך כמובן במובן רחב יותר. משקלול כל הנתונים הסוציולוגיים מחד והאישיים שלי מאידך, נראה שאני כבר לא איהנה מכך, והטוקבקיסטים ימשיכו לנאץ אותי חופשי. בינתיים, פיתחתי לי מכשיר שנקרא "מזהה נאצות", הקורא את הטוקבקים ומזהיר אותי מפני הקשים במיוחד. מדובר במכשיר אמין, רגיש ואיכותי. אני נשואה לו כבר המון שנים.

נילי אושרוב עורכת וכותבת, שותפה ב"אפעס", המדור הסאטירי של ידיעות אחרונות