עשו מירושלים שכונה
בניית שכונות חדשות בבירה אינה המתכון לפיתוח ושגשוג, כפי שהוכח בתל אביב. כל שכונה כזו צפויה להפוך חרדית
ראש הממשלה בנימין נתניהו העביר במהלך השבוע האחרון מסרים לנשיא ארה"ב כי ישראל לא תקפיא את הבנייה במזרח ירושלים. גם אם נתעלם מההשלכות המדיניות השליליות של הודעתו, זהו משגה חמור שיסודו בתפיסה התכנונית שעומדת מאחורי מכלול תכניות הפיתוח של הבירה.
בולמוס בניית השכונות החדשות בירושלים נועד ליצור בעיר רוב יהודי ברור. שורש הבעיה הדמוגרפית, שאת פתרונה חיפשו ממשלות ישראל בהקמת שכונות חדשות, נעוץ כידוע בהחלטת הממשלה עצמה מ-1967 להרחיב את גבולות העיר על ידי סיפוחם של כפרים פלסטיניים, שמעולם לא נכללו בתחום העיר.
בשנות ה-90 ירדה תחושת הביטחון וגברו המתחים בקרב האוכלוסייה היהודית בין חרדים לבין האחרים. כך התפתח תהליך דמוגרפי נוסף - העיר החלה לאבד מכוח המשיכה שלה בעיני אוכלוסיה יהודית שאינה חרדית. בהדרגה עזבו אותה צעירים ומשפחות מבוססות, התחרדות העיר גברה, וחוסנה הכלכלי והחברתי נשחק.
בדירוג החברתי-כלכלי של הרשויות המקומיות בישראל, ירושלים צנחה מהאשכול השישי ב-1995 אל תחתית האשכול הרביעי ב-2001. הכנסת השכירים בירושלים ירדה משיעור של 98 אחוזים ביחס לממוצע הארצי ב-1995, לשיעור של 78 אחוזים בלבד ב-2004. בעוד שב-1990, שיעור העוני בקרב היהודים בירושלים עלה רק במקצת על השיעור הארצי, ב-2005 הוא היה גבוה בהרבה מהממוצע הארצי.
התפתחות זו נובעת בעיקרה מעליית משקל האוכלוסייה החרדית בירושלים, ששיעור השתתפותה בכוח העבודה נמוך מאוד ושיעור העוני בתוכה עולה על 60%. עם זאת, הידרדרות העיר נובעת גם מהיחלשותה של האוכלוסייה היהודית הלא-חרדית. הגידול הרב בשיעור העניים בעיר מקטין את תשלומי הארנונה, פוגע ברמת השירותים העירוניים ומעצים את המניע של אוכלוסיות מבוססות להגר ממנה.
על מידת ההתחרדות ניתן ללמוד מנתוני החינוך. בעוד שב-1980 התלמידים החרדים בכיתות א'-ו' היוו 24% מכלל הילדים היהודיים בעיר, ב-2009 עלה שיעורם ל-59%. ואילו האוכלוסייה היהודית הלא-חרדית של העיר נותרה כמעט קבועה מאז 1995. יתרה מזו, אוכלוסייה זו הולכת ומזדקנת. כביטוי לכך, מספרם המוחלט של התלמידים בכיתות א'-ו' בבתי הספר הממלכתי והממלכתי דתי ירד מכ-31 אלף ב-1995 ל-22 אלף בלבד ב-2009.
משמעות ההתפתחויות הללו היא שהאוכלוסייה הצעירה היחידה שצפויה לספק ביקוש ניכר לדיור בעיר בעשורים הקרובים היא החרדית. לא מפתיע שהשכונה המתוכננת ברמת שלמה היא חרדית. אלא שגם לשאר השכונות החדשות המתוכננות בירושלים צפוי גורל דומה.
ההתפתחויות בעיר בית שמש מעידות שעל כל שכונה חדשה שתיבנה בירושלים צפויה השתלטות חרדית, גם אם השכונה תתוכנן על הנייר כמיועדת לציבור הכללי. החרדים, כידוע, מאורגנים ומסוגלים בקלות להדיר אחרים מכניסה לשכונות חדשות. ולכן ראוי להדגיש: בניית שכונות חדשות אינה מתכון לפיתוח ושגשוג. בתל-אביב לא תוכננו שכונות חדשות, ולמרבה ההפתעה היא דווקא משגשגת ואף משכה אליה בעשורים האחרונים חלק גדול מאד מהצעירים הירושלמים המבוססים.
תמיכת ראש הממשלה ברעיון "שתי מדינות לשני עמים" מעלה את הסבירות שחלקים נרחבים מהכפרים הפלסטיניים שסופחו לירושלים יועברו לריבונותה של המדינה הפלסטינית שתקום. הבעיה הדמוגרפית בירושלים תיפתר אפוא בדרך זו.
זה הזמן להכיר בכך שבנסיבות הנוכחיות, בניית שכונות חדשות בעיר – להבדיל מבנייה פרטית במתחמים קיימים או מהגבהת בנייני מגורים – הפכה מיותרת מבחינה מדינית ומזיקה לחוסנה הכלכלי של בירת ישראל.
זו מבחינתנו הטעות החמורה מכולן של תכניות הבנייה בעיר. את ירושלים ראוי לחזק, ובדחיפות: על ידי הגדלת כוח המשיכה של העיר לעסקים ולצעירים עובדים, ועל ידי שיפור התשתיות והשקעה משמעותית בחינוך ובתרבות. למרבה הצער, גם ראש העיר הנוכחי טומן את ראשו בחול, ולמרות הבטחותיו אינו תורם לשינוי סדר היום הציבורי של ירושלים.
אבי בן בסט ויורם מישר, פרופסורים לכלכלה באוניברסיטה העברית