"אבל אני מוסלמית ואתה לא", אמרת לי
"אני לא מתכוונת להפוך ליהודיה גם אם כולם יעשו את זה. אני אוהבת את הדת שלי". ערב אבוד, סיפור לתחילת שבוע
האירועים היו מאוד, איך לומר, פתאומיים.
היו פרשנים שניסו להראות את ההיגיון שהסתתר מאחורי המבול החדש של המלים והתוכחות שהחל לרדת. דיברו על ממצאים חדשים, על עדויות חדשות, על רצון אז לשינוי. בעיקר אנשים היו עייפים וחשבו שמצאו תקווה.
היינו המומים כששמענו את הידיעות. במקום לרוץ לטלוויזיה או לאינטרנט, במקום לקחת את הטלפון ולחייג למכרים, לחברים, נשארנו דבוקים לרדיו, כי פחדנו שהתמונות יהיו יותר מדי בשבילנו. עשרות מיליוני פרסים שמגלים את אלוהי העבריים. אינדונזים אינספור שממלמלים מלים ראשונות בשפת התנ"ך. אוסטרלים, ניגרים, קמבודים, אמריקנים, קנדים, שוויצרים. אפילו שוויצרים. מי האמין על השוויצרים?
פה ושם התפרץ מישהו לשידור ודיווח על ישוב מרוחק, כזה או אחר, שבו הכריזו התושבים על התגיירות כללית, או כוללת. פעם ככה ופעם ככה. בכל שעה הוזכרו שמות חדשים של ישובים כאלה. בחלק מהמקומות סיפרו גם על נטילת עול מצוות שמיים או על ביטול הדת הקודמת, גם אם בהדרגה כדי שלא להקשות על האזרחים.
הידיעה האחרונה היתה ממצרים, השכנה הקרובה ביותר, בה הודיע יושב ראש הפרלמנט שמעתה והלאה נפתחים מעברי הגבול בין ארצו לבין ישראל ואם הם, הישראלים, כלומר אנחנו, רוצים לרדת מצריימה כדי להתרווח ולנפוש - הרי שמדובר באורחים הקרואים ביותר. "אהלן וסהלן", סיים יושב ראש הפרלמנט את נאומו למחיאות כפיים סוערות שלהם היו שותפים, כך הדגיש הכתב בהתרגשות לא מסויגת, כל חברי האחים המוסלמים ללא יוצא מן הכלל.
עולם בהזיות?
האפיפיור הודיע כי יקריא "מלים נרגשות" למחרת בתשע בערב. עוזרו כבר הספיק להדליף לעיתונאי רומאי, אבל לא קתולי, שהמלים שיישא האפיפיור בכיכר פטרוס הקדוש יגרמו לאובליסק הגבוה שבמרכזה לנוע ולדמוע. "הוא יבקש מהמאמינים שיתקבצו לפשט את תהליך החזרה המבורך אל חיק הדת הישנה שלנו", אמר העוזר.
ואכן האפיפיור יאמר זאת, "התגעגענו הביתה", קודם בלטינית ואז בחמש שפות נוספות, ועל פי התיאור הרדיופוני הציורי גם יפרוש את ידיו במחווה שתוכננה מראש על ידי יועציו. "עכשיו הגיע הזמן לחזור אל אבינו. להתאחד. ישו, ישוע, דיבר עברית, והגיע הזמן שגם אנחנו נדבר בשפה זאת", הוא יחתום את דבריו סמוך לחצות. כמעט שלוש שעות של נאום מעל הפודיום. אדם בגילו. איזה הישג.
ברדיו נולדו עוד ועוד מלים. התברר שנוצרו מחלוקות מסוימות, בעיקר בין מחלקת המדינה בארצות הברית לבין הפרלמנט הסיני. התחילו לדבר על תקופת מעבר, שבה ימשיכו וישמשו השפות הלאומיות, כשבהדרגה תונחל גם שפת היהודים לכולם.
"אלפיים שנה של מלחמות דת עומדות להסתיים"
זיקוקין דינור בערים בייג'ינג, ניו דלהי, מרקש, ליסבון, פורטו ריקו, ריו דה ז'נרו. ספרי תורה מונפים אל על. "אלפיים שנה של מלחמות דת עומדות להסתיים", היו הכותרות של השעה הבאה. זה הלך ונעשה רשמי. הודעות ביניים קצרות של הנשיא האמריקני, הקנצלרית של גרמניה, הנשיא הצרפתי. גם מקובה הגיעו הברכות הרשמיות.
החששות שהלכו וגאו לגבי פלגים קיצוניים, בעיקר באזור עיראק, שעל פי דיווחים מוקדמים נודע כי שם מתכוונים לשבש את החגיגות העולמיות, התבררו כמצגת שווא תקשורתית. דווקא שם, ברחובות ובשווקים, חזרו והזכירו את אוּר, העיר שממנה יצא אברהם, ואת בבל ונינווה, שנזכרו בספר הספרים. נדמה היה שההתרגשות שם גבוהה עוד יותר במקומות אחרים. לא שבמקומות האחרים חסרה התרגשות.
באוסטריה קפצו כמה נוצרים אדוקים לתוך נהר כמחווה של שמחה, ואחד מהם מת בטביעה. "ההרוג הנוצרי האחרון?" שאלו ברדיו ופנו לדיווח קצר מכתב של תחנה בריטית ששהה במקום. גם תחנות הרדיו החלו להתאחד.
על מצעי הסאטן הלבנים שעליהם מין צלב אדום, או מה שנראה כמו צלב, הבעת בגופך רצון משלך להתאחד. זאת היתה הפעם הראשונה שהבעת רצון כזה, ולא יכולתי שלא להתרגש מהעניין. הרקע, כלומר הקולות המופתעים שעלו מן הרדיו, שהתחלפו בכל דקה, שנשמעו כמו איזו מגה גאולה - לא עוד מהפיכה מקומית או אזורית, אלא משהו גדול יותר, בלתי נתפש - הקולות האלה עשו את שלהם והיו כתפאורה עשירה ומלאת פרטים להתרחשות הקטנה בינינו. לאף אחד בעולם לא היה איכפת עכשיו ממה שיכול היה לקרות בינינו, והיה בזה משהו משכר, מהפנט. לחוש את העולם החדש מצד אחד ומן הצד האחר, עוד חידוש, ועוד חופש.
שאלתי אותך אם יש איזה עניין שאנחנו צריכים לדבר עליו. מוזר שעלתה בי המחשבה לשאול שאלה כזאת. יכולתי פשוט לגשת לעניינים, כמו שאומרים. לתת לידיים שלך לכבוש את הנחלה המיועדת. להיכנע כדי לזכות בחיים טובים יותר. אבל העדפתי להוציא מתוכי את המלים.
אני זוכר איך הבטת בי. חשבתי שהתספורת שלך הולמת אותך, כשאת מביטה בדרך כזאת.
עוד קריאות של שמחה מהרדיו. בעברית. רק בעברית. במונגוליה, ארצו של ג'ינגס ח'אן - שאם לא היה מוצא פתאום את מותו, אי אז, ביום אחד בהיסטוריה, היו רבים אחרים באירופה מוצאים את מותם שלהם, אולי הנצרות כולה – במונגוליה הודיעו על עשרת ימי תשובה, שבמהלכם יושלם תהליך ההתייהדות במלואו. גם בלבנון הודיעו על כוונה דומה. לבנון, שהיתה פעם ארצם של הפיניקים, הודתה שיכולתם של היהודים לשרוד בין דפי ההיסטוריה אינה דבר של מה בכך.
ואז הזכרת. הזכרת שאת מוסלמית.
אמרתי לך, "כן, זה נהדר. אז הייתם ערבים, כלומר מוסלמים? כל כך הרבה אנשים היו. כל כך הרבה".
ואת אמרת, "נכון".
ואני אמרתי, "אם שארל 'הפטיש' לא היה עוצר את הצבאות שלכם שנכנסו לאירופה ממרוקו ודרך ספרד, האיסלאם היה כנראה משתלט על היבשת. במקום הכנסיות שבטח היו נשרפות אחת אחת הייתם מקימים מסגדים. הנצרות היתה נעלמת. זה מדהים איך המציאות היא כמו... כמו צעצוע... מובייל שמישהו תלה על חוט דק. אפשר לסובב אותה ככה ואפשר לסובב אותה אחרת".
ואת אמרת, "אבל עכשיו, הרגע, אני מוסלמית ואתה לא".
ואני אמרתי, "את שומעת את החדשות... את שומעת את החדשות. אני הרי לא ממציא את זה כדי שתתני לי את ההזדמנות..."
ואמרת, מה אמרת? נדמה לי שזה היה משהו כמו, "כבר דיברנו על זה הרבה פעמים. לא היית צריך לבוא לכאן. הפיתוי תמיד חזק ממני, אבל תמיד גורם לי להצטער".
"תקשיבי לרדיו", אמרתי. "זה קורה. מעכשיו הכל אפשרי. הדלתות נפתחות גם בשבילך. אלה לא מלים מפרסומת. סוף סוף אפשר לחיות בלי הפרסומות".
"אני לא מתכוונת להפוך ליהודיה גם אם כולם יעשו את זה, עד המוסלמי האחרון", אמרת. "אני אוהבת את הדת שלי".
הרדיו המשיך לדבר מאחורינו, וברגע אחד פתאום כיביתי אותו. שקט ירד על החדר. רק חיכוך כפות הרגליים היבשות שלי על הסאטן. הסאטן הלבן עם הצלב.
"איזה טבח הנוצרים עשו בכם וגם בנו כשהגיעו לירושלים במסעות הצלב ההם. בלי רחמים. רק בינם לבין עצמם הם דיברו על הרחמים. היינו קורבנות, אנחנו ואתם. בסך הכל מה? 800 שנה אחורה".
בתוך השקט חזרת על מה שאמרת רק רגע אחד קודם. זה היה כמו מכה עם ברזל על העצם. חיכיתי שתחייכי. שתגידי שאת צוחקת. שזה לא אמיתי. 20 מיליון סורים גילו את הגאולה. 80 מיליון גרמנים. 60 מיליון צרפתים. 300,000 איסלנדים. החלקת את כף רגלך הימנית, שעורה חלק כעור תינוק על אותם המצעים, ונשארת בשלך. אמרת, "אם לא אעמוד בפני הפיתוי הזה, בפני אילו פיתויים אעמוד?"
אמרתי לך, "חשבתי שזה נגמר. כל הבעיות..."
אלה היו המלים האחרונות שהחלפנו בערב ההוא.
הדלקת מחדש את הרדיו והשענת את הראש על הכרית. "רוחות של אחדות," היתה אחת הכותרות שבה התפארו שוב ושוב וגם, "אלוהי כל העמים".
אמא שלי אמרה לי שהיא ידעה הזמן שאושוויץ לא היה לחינם
אמא שלי התקשרה לטלפון שהיה דווקא בצד שלך של המיטה והייתי צריך לקשת את גופי מעלייך, כך שמשקלי לא יכביד עלייך. היתה נוחות וחוסר נוחות בעת ובעונה אחת, כמו בראשית העולם, כשהחושך עדיין היה בתוך האור ולהיפך. אמא שלי אמרה לי שהיא ידעה כל השנים האלה שאושוויץ לא היה לחינם. שכמו שסבא שלי אמר, זאת רק עוד הוכחה שאנחנו העם הנבחר. "עכשיו כולם רואים", אמרה בטון של מנצחים והוסיפה שזה שהכל קורה ביום השואה, זאת ההוכחה הכי גדולה. בסוף היא אמרה, "חבל שסבא שלך וכל המשפחה שלו שנרצחה שם לא זכו לראות את זה".
"עכשיו צריך לחשוב על העתיד", אמרתי לאמא שלי. היא שאלה אם אכלתי ארוחת צהריים איפשהו ואם אני רוצה שהיא תקפיץ לי משהו עם הדוד סרול.
אמרתי לה שלא תשלח שום דבר.
הוצאת סיגריה והצתת אותה. הכנסת לתוך הפה. שאפת. נשפת.
ידעתי שהערב הזה אבוד.
לפנייה לכתב/ת 
