צעדה פרובוקטיבית בחסות בג"ץ נלעג

אלפי השוטרים ומאות אנשי תקשורת מהארץ והעולם מתפרסים ברחוב הראשי של סילוואן, כדי לקדם את פניהם של 70 הצועדים בראשות ברוך מרזל ואיתמר בן גביר בכפר, על אף שמדובר בפרובוקציה לשמה, שפוטנציאל הנזק שלה אדיר.

בניגוד לצעדה הקודמת באום אל פאחם, שהיתה אף היא פרובוקציה מובהקת אולם כמעט שלא הזיקה, בצעדה הנוכחית טמון פוטנציאל נזק מובהק וברור דווקא למי שמעוניין בריבונות יהודית בארץ ישראל כולה ובירושלים בפרט.

כל מי שטובת הריבונות היהודית בירושלים עומדת לנגד עיניו, מבין שהצעדה תוסיף בוודאות עוד מתנגדים ועוד לחצים נגד ההתיישבות והבנייה במזרח הבירה. ב-43 שנות ירושלים המאוחדת הקפידו כל העושים במלאכה לעשות ולא לדבר. כך ירושלים דהיום משתרעת כמעט עד רמאללה מצפון, אוגפת את בית לחם מדרום ומאות משפחות יהודיות מתגוררות כמעט בכל מקום במזרח הבירה, כולל בסילוואן.

סילוואן, הוא כפר השילוח, עבר מהפכה רבתי בשנים האחרונות והפך לאזור ביקורים וטיולים אטרקטיבי באווירת ביטחון ושלווה. מהפך זה התבסס בראש ובראשונה על פיתוח מאסיבי של האתרים ההיסטוריים המרשימים, תוך שיתוף פעולה הדוק ושקט בין נציגי הממשלה, העירייה, המשטרה ותושבי הכפר.

כעת רוצים הצועדים להרוס לא מעט מההישגים הגדולים הללו תמורת לא כלום. אין ספק שהצעדה תייצר הד תקשורתי, שיעצים עוד יותר את סימן השאלה הגדול שהציבו אובמה והשמאל הישראלי על הריבונות הישראלית בירושלים המזרחית. רעש שירחיק מאוד את הישראלי הממוצע מביקורים בירושלים ובכפר השילוח המתחדש. רעש שעלול לגרום לעוד הקפאות בנייה  דווקא בירושלים על ידי ממשלת ישראל בלחץ העולם. רעש שיעשה טוב רק לברוך מרזל ואיתמר בן גביר וקומץ תומכיהם.

לכן הרוב המוחלט של מחנה הימין מתנגד לצעדה. באופן יוצא דופן, אף פרסמו תושבי סילוואן היהודים מודעת התנגדות משותפת עם תושבי הכפר הערבים. כמוהם גם ראש הממשלה ורוב חברי הכנסת הימניים, וניתן להעריך אף כי כך גם הרוב המוחלט של מועצת יש"ע.

בתוך מחנה הימין הקיצוני, הפך הכינוי "סוכן שב"כ" לעלבון נוקב שזיכה את בן גביר בפיצויים ניכרים בבית המשפט מצד מי שכינה אותו ככזה. בן גביר ומרזל אינם סוכני שב"כ אך מעשיהם הם החלום הוורוד ביותר של השמאל הישראלי ושל אותם גורמים בשב"כ, שעשו בעבר מאמץ גדול להכפיש את מחנה הימין ואף הצליחו בכך. הצעדה בסילוואן, ככל שתהיה אלימה יותר, כך תועיל יותר למתנגדי ירושלים בארץ ובעולם, ותרומה זו מגיעה דווקא מבן גביר ומרזל, "אוהביה" המובהקים של הבירה. על כך נאמר, "שמרני אלוהי מאוהבי, ומאויבי אשמר בעצמי".

למרות הסתייגותו הברורה של הציבור, הצעדה נוע תנוע ואין מי שיכול לעצרה. מדובר במקרה קלאסי בו הזנב מקשקש בכלב ומיעוט קטן מאוד מסובב מדינה שלמה על פי גחמותיו ההרסניות. תופעה זו מתאפשרת כמובן אך ורק עקב הוראת בג"ץ שהתירה את הצעדה. זה זמן רב מדי שבית המשפט העליון הפך לכתובת הטובה ביותר לכל מטורפי המדינה. כל טענה קיצונית, אווילית או הרסנית, זוכה לדיון מעמיק של שופטי בית המשפט המכובדים. ברור כי לבג"ץ לא הייתה אפשרות אחרת אלא לאשר את הצעדה המיותרת, לאחר שכבר התיר את מצעד הגאווה דווקא בירושלים, את ההפגנות בשייח ג'ראח ואת כל שאר הפרובוקציות המובהקות של השמאל הקיצוני. צעדתם של מרזל ובן גביר הינה הלעג המובהק להיעדר הגבולות שכפה עלינו בג"ץ. את מחירו כולנו משלמים, שמאל וימין כאחד.