כשהשמאל מבטח את גזית

לא לחלוטין ברור אם תגמולו הצנוע להפליא של גבי גזית ב"קול ישראל" בעבר (כ-54 אלף שקל בחודש, השני בגובהו ברשות השידור) ניתן לו בעיקר בגין גאוניותו וחדשנותו. לא לגמרי נהיר אם התמורה המשופרת כיום ב"רדיו ללא הפסקה" (לפי הערכות, 70-100 אלף שקל בחודש) משולמת לו על שום בקיאותו והגינותו המופלגות בענייני חרדים ומתנחלים. מכל מקום, ראוי בכל זאת לתת את הדעת לכמה מהגיגיו הטריים של הגברא רבא מרדיו ללא הפסקה.

וגזית כמובן אינו לבד. אמירות כמו "מתנחבלים", "מוצצי דם", "עושקים מורשים", "סוחטי הקופה הציבורית", מחולקות זה כבר חינם אין כסף לכל דפכין ודורש, בעיקר במחוזות שיושביהם מעלים על ראש שמחתם את כבוד האדם, אנושיותו וכיבוד זכויותיו.

בשיח האינטלקטואלי-הומניסטי הזה כמעט שלא נותרו עוד מוסרות ועכבות, ודומה שלמעט הדיון באורך אפם של חובשי הכובעים והכיפות הסרוגות, דרכי אפיית המצות במשכנם, הפצת המחלות ב"מחילותיהם" ואופן גביית ריבית הנשך ב"מאורותיהם" – לא נפקד דבר מכל "החומרים הטובים" הללו שמרוממים את נפשו הדואבת והאכפתית של כל "אנטישמי או אוטו-אנטישמי בריא".

המשטמה, שהחלה בשנות ה-70 עם תחילת יישוב יש"ע כזרזיף בטל של קומץ קוריוזי מקרב מחנה השמאל – אשר חרת על דגלו את בוזו ומיאוסו מכל מה שהדיף ניחוח של שנאת הזר והאחר באשר הם – התפשטה כאש רעה בשדה הקוצים של המחנה, וכמעט שלא נותרו בו עוד חלקות בלתי נגועות.

הצו הקטגורי "ושנאת למתנחלך וחרדך כמה שיותר", הפך לבן לווייתם ולעמוד האש של מיטב בניו הנאורים והנאצלים. כך יכול זאב שטרנהל להציע למחבלים לתקוף התנחלויות, ולא בישראל גופא, וכך יכול דורון רוזנבלום "להכיר להם תודה" על שאפשרו לנו להגדיר את הישראליות, שכן כדי להבין את הטוב שבנו אין לנו אלא להנגידו לרע, כדרכה של התיאודיצאה, ומי ראוי לכך, אליבא דרוזנבלום, יותר מהמתנחלים על צלמם ופועלם?!

וכך, יכולים אנשי מעלה אחרים כאלדד יניב ושמואל הספרי לקבוע במניפסט עטור מעוף ודיוק (שכזכור נמכר בצומת ספרים כ"ערכה למושגי יסוד בציונות"), כי "המתנחלים הם חרמנים בועלי הארץ... הם לא נטעו עץ ולא בנו בית... הם עשו זאת כמו בחשוכים שבמשטרי הכיבוש... וש"בני המקום עברו רק בשנים האחרונות עברו מהרבנות ליחידות קרביות".

אלא שאפילו במניפסט העשוי לעילא ולעילא נפלה כנראה שגגה, שכן גזית לימדנו כי ניתן רק "להניח שחלק מהמתנחלים משרתים בצבא". אם כך כל שאפשר לומר, למשל, על רועי קליין ואלירז פרץ הוא שניתן רק להניח שהם שירתו בצה"ל.

ועדיין, על אף שבקרב עדית באי המחנה שוררת התחושה המשותפת כי מתוך עשרה קבין של רשעות, שיקוץ ונקלות שירדו לעולם, תשעה מהם נחתו להם לבטח בהתנחלויות, בינות ל"וילות הפאר" שהמדינה "רכשה" לכל אחד מיושביהן, בכל זאת לדברי גזית יש נופך אחר לחלוטין ויסודות מאוד לא מקומיים.

"עלוקות", "תולעים", "גידולים מצחינים" ו"לארוז אותם בחבילה" הם תיאורים ומאפיינים שהופצו כבר במקום אחר באירופה... במקום עבודתו של מישהו בשם יוליוס שטרייכר. לכולנו לא נותר אלא לשחק במשחק המתמטי ולהציב במשוואה "ערבים" במקום "חרדים" ו"פלסטינים" במקום "מתנחלים", ולשער בנפשנו מה היה עולה בגורלו של שדר רדיו שהיה עושה זאת, ובעיקר לאיזה זוחל גזית עצמו היה מדמה אותו, לאיזה גידול מצחין הוא היה משווה אותו ובאיזו חבילה הוא היה מציע לטרנספר אותו מעל פנינו.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה