ראשל ראשל

שראמי בונדריק היא פרופסור להיסטוריה של האמנות באוניברסיטת סיינט פטרסבורג שבדרום פלורידה. "חמניות" הוא הרומן הראשון שלה, ומספר את סיפור אהבתם של הצייר ההולנדי, וינסנט ואן גוך, לפרוצה אנונימית בשם ראשל, שלאורך כל השנים חוקרי אמנות ניסו להתחקות אחר זהותה

ארל, יולי 1888

"אני מעדיף לצייר עיניים של אנשים ולא קתדרלות, כי בעיניים יש משהו שאין בקתדרלה... הנפש האנושית, גם זו של קבצן מסכן או של יצאנית, מעניינת אותי יותר". וינסנט לאחיו תיאו, אנטוורפן, דצמבר 1885

שמעתי עליו, אבל לא פגשתי אותו אף פעם, את הזָר בעל השם המצחיק שהסתובב באזורים הכפריים וצייר. שעה אחר שעה בשמש החמה, אנשים אמרו, הוא מחזיק את המקטרת בפיו וממלמל לעצמו כמו איזה משוגע. בלילות היה מסתובב בבתי הקפה שסביב תחנת הרכבת, ואף על פי שמעולם לא ביקר אצלנו, כמה מהבנות ראו אותו ברחוב בּוּ ד'ארל. הוא עני, אנשים אמרו, הוא בטח לא יכול להרשות לעצמו.

ביום שפגשתי את הצייר, הנוף הכפרי קרא לי אליו; בדיוק, כך נודע לי לאחר מכן, כפי שתמיד קרא לו. שדות ובתי חווה דהויים ניצבו לאורך הדרך המובילה אל מחוץ לעיר: אחרי הליכה של חצי שעה, כבר ראיתי איכרים עורמים אלומות במתבנים, ובמקום ריח של סיגריות זולות ובושם זול שאפתי מלוא ריאותי אוויר שהדיף ריח של דגן קצור. העמדתי פנים שאני חיה בבקתה מוקפת ברושים, ולא בבית הבושת של מאדאם וירז'יני.

בזמן ששאר הבנות נחו מאחורי דלתות סגורות ותריסים מוגפים, חמקתי ברחוב הצר שלאורך החומות העתיקות מימי הביניים, ואז בין מגדליו של השער העתיק מימי הביניים, פּוֹרט דֶה לָה קָבָלֶרִי. כאן, בפאתי ארל, נמצא פּלַאס לָה מָארטֵן, שגינתו הציבורית מוקפת בחנויות ובבתי מלון, וממש מאחוריו, הדרך שרציתי להגיע אליה.

כמה עגלות עמוסות בשאריות מהשוק של הבוקר עברו בקול קרקוש, וכמה בטלנים שלגמו משקאות בחזית של קפה דוּ פְּראדוֹ השיבו על עצמם רוח בכובעיהם. התחמקתי מפגיעתה של עגלה וחציתי את הגינה, אבל אז נעצרתי למשמע דברים שנאמרו בקול. "מה היא עושה כאן?"

צמד הגברות בשמלות בעלות צווארונים גבוהים נראו כמו קיכלים וקרקרו כמו תרנגולות. "לוּק, בוא למאמא", קראה השנייה לילד הקטן שלה מספסל הגינה. "איפה הז'נדרמים? הם לא אמורים לשמור על אנשים הגונים מזבל כזה?"

בחורה אמיצה ממני היתה צוחקת וממשיכה בדרכה, אבל אני נעמדתי באמצע השביל והעברתי את מבטי מהגברות המהוגנות לתחנת המשטרה שבצד השני של פלאס לה מארטן. בנות כמוני אמורות להישאר ברובע השמור, הפינה שהקצה החוק לבתי הזונות. אם הז'נדרמים ימצאו אותי כאן הם יצעידו אותי מיד בחזרה לבית של מאדאם וירז'יני. למה לא הרמתי את השיער עם סיכות, למה לא חבשתי כובע ולא הסוויתי את עצמי בדרך אחרת, כמו שאמורה לעשות נערה כמוני עם קצת שכל בראש?

שוטר! הוא צץ מתוך הז'נדרמיה והלך לאטו לעברנו. הגברות נופפו בשמשיותיהן כדי למשוך את תשומת לבו, אבל אני ברחתי לפני שיבחין בי, התכופפתי ועברתי דרך גדר השיחים אל חלק אחר של הגינה. הכרתי כאן כל עץ, כל שיטה, כל אורן. התחמקתי דרך העשב עד לקצה המרוחק ביותר של התעלה, ואז התיישבתי מתחת לשיח והאזנתי לקולות צעדים. אף אחד לא בא. לא שמעתי אלא את הפעמונים של סן טְרוֹפִים, שצלצלו לציון השעה ארבע, ואת הכובסות שסיימו לעבוד בקרבת מקום.

"אני עצבנית בגלל... את יודעת מה", צף קול צעיר מעל מתזי המים. "מה אני בדיוק צריכה לעשות?"

קול בוגר יותר השיב, "פשוט תשכבי ותחשבי על התינוקות שיהיו לך. זה לא כל כך נורא כשמתרגלים לזה".

"הגבר שלי נוחר כמו חזיר, אף פעם לא התרגלתי לזה!" נשמע קולה של אישה שלישית שהצטרפה לשיחה ולצחקוקים ולהתזות העליזות.

גם החייל שאירחתי אתמול בלילה נחר כמו חזיר בר שמחפש פטריות. הוא חזר מצפון אפריקה ועיניו מלאות טירוף מדברי. הוא נהם לי באוזן, סיפר לי איך הרגיש כשירה בבן אדם, וכשגמר, הוא נחר בבוז, "מה יש לך, אישה? זה לא מצא חן בעינייך?" הכרחתי את עצמי להנהן כדי שלא ירביץ לי, וגם אחרי שהלך לא הצלחתי לבכות. ישבתי שפופה באמבט הפח, קרצפתי מעלי את הזיעה שלו, ואז הלכתי על קצות האצבעות לחדר שלי, וכל הלילה ישבתי חסרת מנוחה ליד החלון.

עכשיו, בשלווה של הגינה, זלגו הדמעות בקלות. מה יש לך, אישה? הדהדו המילים של החייל באוזני, וכך גם המילים של הנשים על הספסל. אנשים הגונים. אנשים הגונים. רק כשכבר לא הייתי מסוגלת לבכות וניגבתי את עיני בקצה השמלה שלי, רק אז הצלחתי לשמוע את פטפוט הציקדות.

אל תלכי עדיין, הן מלמלו בזמזום חדגוני, אל תלכי עדיין. העשב היה רך ומבושם, וצלו של הארז היה קריר ומנחם. יש עוד שלוש שעות עד ארוחת הערב אצל מאדאם וירז'יני, ועוד ארבע שעות עד שראול ידליק את הפנס כדי לציין שהעסק פתוח. תישני, אמרו הציקדות, תישני.

רק אחרי שהפעמונים של סן טרופים צלצלו חמש פעמים התעוררתי, וכשפקחתי את עיני התברר לי שאני כבר לא לבד. מתחת לעץ אשור סמוך ישב גבר עם עיפרון ונייר. פניו היו חבויות מתחת לכובע קש, כמו הכובע שחובשים האיכרים. הוא צייר אותי.

כשקפצתי על רגלי, זינק גם הוא ממקומו, והדברים שלו נפלו ארצה. "אל תתקרב אלי", הזהרתי אותו, "או שאני -!"

"בבקשה, תני לי להסביר לך. אני לא אפגע בך. קוראים לי -"

"אני יודעת מי אתה. אתה הזר הזה, הצייר הזה, ואין לך שום זכות... איזו מין בחורה אתה חושב שאני?"

"בחורה מהסוג שישן בגינות ציבוריות", הוא אמר והתאפק לא לצחוק. נחרתי בבוז ועשיתי צעד לעבר השביל. "חכי, אני מצטער. איך קוראים לך?" הוא הטה את ראשו ובחן אותי. "אני מתאר לעצמי שאת שייכת ללָה רוּ דֶה בּוֹן פֶּטיט פַאם שנמצא ממול, הרחוב של הנשים הקטנות והטובות, כפי שאני קורא לו".

הוא לא נראה לי משוגע. החיוך שלו היה ידידותי, הצרפתית שלו טובה. אבל אני שילבתי את זרועותי וסירבתי להגיד לו את שמי. "זה כובע טיפשי", אמרתי במקום זאת.

הוא הסיר מראשו את כובע הקש הצהוב, ומתחתיו נגלה שיער פרוע ומדובלל בצבע אדום שתאם את האדום של זקנו הסבוך. השמש הדרומית שלנו בהחלט עשתה בו כרצונה, היא פיזרה נשיקות של זהב על השיער והזקן שלו וזרעה נמשים על אפו. הפנים שלו, עם המצח החרוש קמטים והפה שזוויותיו שמוטות, היו קצת רציניות, אם כי לא בלתי נעימות. לעומת זאת, הבגדים שלו. מעיל עבודה כחול מוכתם בצבע, מכנסיים לבנים מסמורטטים עם קרעים בברכיים, נעליים מלאות בוץ...

"את?" "קוראים לי ראשל," נכנעתי, "וכן, אני גרה ברחוב של הנשים הטובות הקטנות, כמו שאתה קורא לו". "אני

וינסנט", הוא אמר ונד בראשו, "ואני באמת מתנצל שהבהלתי אותך. עבדתי כאן בסביבה, ואז ראיתי אותך ורציתי לצייר אותך".

הושטתי את ידי. "אפשר לראות אותו?" "את הציור שלי? הוא לא כל כך טוב, זה סתם קראבּלצְ'יֶה" - הוא חיפש את המילה בצרפתית - "שרבוט." לא זזתי ולא הורדתי את היד שלי. הוא הסמיק מתחת לנמשים שלו, עד שנעשה ורוד, ואז הרים את מחברת הרישומים ואמר בעצבנות, "תיזהרי, זה יימרח".

הצייר רשם בזריזות בעיפרון השחור שלו, אבל סבך הקווים הזה הייתי אני, חצאיות סתורות, שיער סתור, פנים ישנות, חסרות מנוחה, מתחת לענפי הארז.הבטתי בו מעל לציור. הוא חיכך את הנעל שלו בעשב בהבעה שלא הצלחתי לפענח. "אני דומה לעצמי", אמרתי. "זה ציור טוב". הגבות שלו התרוממו בבת אחת. "באמת?"

מתוך "חמניות", מאת שראמי בונדריק, מאנגלית: מרב זקס-פורטל, 398 עמודים, ידיעות ספרים