עדיין לא אָלטעזאכען

"אם אתה עשיר ויש לך כסף, אתה יכול לשלם כדי למות, אבל כל מה שהעניים יכולים לעשות זה פשוט לסבול", אמר אל פצ'ינו מעל מסך הטלוויזיה בארצות הברית. לא, הוא כנראה לא הולך למות בקרוב. בסך הכל מדובר בשורה מתוך הסרט "האם אתם מכירים את ג'ק?", ששודר לפנות בוקר ברשת HBO האמריקנית, בו מגלם פצ'ינו את ג'ק קוורקיאן, הלא הוא "ד"ר מוות". 

לא שפצ'ינו הולך למות בקרוב, אבל הוא בהחלט חוגג היום (א') יום הולדת 70, מה שאומר שהוא כבר לא אותו בחור צעיר ונמרץ. הוא לא סוגר את הבאסטה, אבל אפשר לראות בדמות "ד"ר מוות" מעין סגירת מעגל. בתור קוורקיאן הוא ממית אנשים באמצעות תערובת של חומרים כימיים. בצעירותו, בתור מייקל קורליאונה או טוני מונטנה, הוא מכר לאנשים הרואין ורצח אחרים. לא מתוך חמלה, אלא מתוך אכזריות, תאוות בצע וכבוד. התבגר הנער. התמתן. 

סרט ספגטי

דרך ארוכה עשה פצ'ינו מהרחובות הקשים של ניו יורק אל מרכז הבמה ההוליוודית; למרות שגדל והתחנך בבית אמו ומשפחתה הסיציליאנית הנוקשה בברונקס, גילה כבר בגיל צעיר משיכה לאמנויות הבמה ונטש את לימודיו כדי להתמקצע כשחקן.

לי שטרסברג, הגורו של השחקנים האמריקנים, קיבל אותו ל"Actors Studio" שלו. תחילה פצ'ינו נאלץ לעבוד כשליח, שרת ופקיד דואר כדי לממן את הלימודים, אבל תוך זמן קצר החלו לזרום ההצעות. אל עלה על הגל.

פצ'ינו וד"ר קוורקיאן. מצאו את ההבדלים (צילום: AP)

אחרי תפקיד קטן כטוני בסרט "אני, נטלי" (1969), קיבל פצ'ינו בן ה-31 תפקיד ראשי ראשון כבובי בסרט "פיקניק בפארק המחטים" (1971). טוני ובובי - שמות קצרים, שגרתיים, סתמיים ודי טיפוסיים לקהילה האיטלקית הניו יורקית ממנה יצא פצ'ינו.

פרנסיס פורד קופולה נתקל בכשרון העולה, והתאהב בו ובניחוח הפרמזנו שאפף אותו. הוא ליהק אותו לסרטו "הסנדק" (1972), רק שהפעם נתן לו שם מלכותי, מעורר יראה. כראוי למאפיוזו סיציליאני - כך נולד מייקל קורליאונה. 

היתה זאת הגיחה הראשונה של פצ'ינו אל התודעה הציבורית. הוא נהנה מהגל ההולך וגובר של סרטי מאפיה וה"לה-פמיליה" המתגבשת של קולנוענים איטלו-אמריקנים (כמו השחקנים רוברט דה-נירו וסילבסטר סטאלון, והבמאים קופולה ומרטין סקורסזה). הציניקנים בוודאי ייחסו את פריצתו למראה והלהט האקזוטי, שהתאים לטייפ-קאסט הקלאסי של גברים צעירים לטיניים (ולכן ב"אופן טבעי" גם אלימים).

לזכותו של פצ'ינו נאמר, שבניגוד לששון גבאי, אלון אבוטבול ודומיהם - שאיכויותיהם המזרח תיכוניות נוצלו על ידי מפיקים ישראלים בעיקר לצורך גילום טרוריסטים איסלמיים בסרטי אקשן זולים - פצ'ינו לקח את האיטלקיות שלו אל לב המיינסטרים האמריקני.

נוסק מעלה

ב-1973 ליהק אותו סידני לומט ל"סרפיקו", שם גילם את פרנק סרפיקו, שוטר שחושף עמיתים מושחתים. על תפקיד זה קיבל את פרס "גלובוס הזהב" ומשם כבר היה קשה לעצור את הנסיקה.

אחרי שחזר כדון קורליאונה הצעיר ב"סנדק 2" (1974), פצ'ינו קיבל פתאום הזדמנויות לפשוט מעליו את העור האיטלקי לטובת תפקידים כמו "אחר צהריים של פורענות" (1975), שם גילם את דמותו של שודד הבנקים ג'ון סטנלי וויטוביץ' (שם לא איטלקי בעליל) ו"צדק לכל" (1979) כארתור קירקלנד. עם זאת, הופעתו בקומדיה "Author! Author!" קצת הוציאה אותו מהמסלול הדרמטי בו שגשג כל כך.

מי שניסה לחלץ אותו מהדעיכה המדאיגה היה בראין דה פלמה, עוד במאי איטלקי, שנתן לו את התפקיד של סוחר הסמים הקובני טוני מונטנה ב"פני צלקת". פצ'ינו שוב התגלה כצעיר אלים וכריזמטי, דמות שתפורה עליו כל כך. אחר כך תפר לעצמו חליפה לרגל קבלת עוד פרס "גלובוס הזהב" על תפקידו. אבל נראה כי פה חל בו שבר מסוים: אחרי כל כך הרבה דם, ואלימות רצחנית, לפצ'ינו נדרשה הפוגה והוא אפסן לרגע את קריירת הקולנוע לטובת התאטרון. 

ואכן, נראה שההפוגה התאטרלית עשתה לו משהו. הוא חזר לאקרנים מעודן יותר, רומנטי יותר. בואו נתעלם מדמות המאפיוזו הפרודית ב"דיק טרייסי" ומהופעה אחרונה ב"סנדק 3" (1990) ונתמקד "ים של אהבה" (1989) שם התאהב באלן בירקין, ב"פרנקי וג'וני" (1991) שם התאהב במישל פייפר ו"בניחוח אישה" (1992) שם התאהב בגבריאל אנוואר וגם זכה באוסקר ראשון.

את ההתעדנות של פצ'ינו בסוף שנות ה-80 ניתן אולי לייחס להולדת בתו הראשונה, ג'ולי מארי (פרי זוגיות עם השחקנית ג'ין טראנט). למרות זאת, איטלקי הרי נשאר איטלקי, והדם החל לתסוס ולבעבע שוב כרוטב עגבניות בולונזי לקראת תפקידים דרמטים חדשים, בהם גילם דמויות של לטינים, הפעם מ"הצד הנכון" של החוק: שוטר ותיק ב"היט" (1995) ועיתונאי חוקר ב"המקור" (1999). ב"דוני בראסקו" הוא דווקא נשאר מאפיונר (1997), בעוד שב"דרכו של קרליטו" (1993) הוא מגלם עבריין משוקם, שמנסה להישאר מחוץ לעולם הפשע ללא הצלחה מרובה. 

מסע לעומק התרבות האמריקנית

המסע חוצה חוף לחוף של פצ'ינו בעומק התרבות האמריקנית הגיע ככל הנראה ב"יום ראשון הגדול" (1999), שם גילם את דמותו של מאמן פוטבול מקצועני, שעברו מאחוריו והוא רואה לפניו רק שחיתות ומסחריות. סמל לדעיכת ה"אולד-סקול" האמריקני, לטובת קפיטליזם דורסני שאיבד דרכו. במידה רבה סרט זה מסמן גם תחילת הדעיכה האיטית של פצ'ינו עצמו, הרי גם הוא עצמו כבר "אולד-סקול".

בעשור האחרון, כיכב פצ'ינו במספר פרויקטים מעניינים כמו הרימייק של המותחן הנורבגי ב"אינסומניה" (2003), חבר לחבורת "אושן 13" (2007) ואף גילם את שיילוק בן עמנו ב"סוחר מוונציה" (2004). מצד שני, ממש לא עשה

לעצמו כבוד בסרט האקשן המקושקש "השתול" (2003) כחונכו המפוקפק של קולין פארל. נראה שהיצירה המשמעותית ביותר שלו בעשור האחרון הם התאומים אנטון ואוליביה, בניה של בוורלי ד'אנג'לו, ממנה נפרד ב-2003.

היום, בגיל 70, פצ'ינו כבר אינו אותו נער איטלקי זועם. האיכויות שלו לא נובעות עוד מהתוססות שלו, ואפילו הכריזמה כבר לא ממש פה. ולמרות זאת, מוקדם להספיד אותו. הנה הוא חוזר בגדול כ"ד"ר מוות" לא כדי למות חס ושלום, אלא כדי לגלות חיים חדשים, מעמיקים קצת יותר, מעוררי מחלוקת והרבה פחות "איטלקיים".  אלא אם כן אתם מחשיבים את הורדוס שכזה. פצ'ינו יגלם את המושל הרומאי בסרטו הבא בבימויו של ג'יימס פולי - Mary Mother of Christ.