טוב למות בעד ארצנו המושחתת?

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ביקרתי בחלקה הצבאית של בית הקברות בקריית-טבעון. רבים מתושבי המקום נכחו שם. שמות מוכרים לי חרותים באבן. שמותיהם של בני המחזור שסיים את שנת לימודיו ב-1972 בתיכון על-שם ח. גרינברג. המחזור מעלי ספג את כובד משקלה האיום והמלא של מלחמת יום כיפור. 113 מבני ובנות היישוב מתו במלחמות.

"אין לי ארץ אחרת" הדהד בראשי השיר בטכס. לרבים, ובכללם לי, מילותיו של אהוד מנור מכווצות את הלב ומלחלחות את העין. מילים מדוייקות, קשות ומכאיבות. לעיתים המסר מרפה ידיים. יש בו מעין השלמה. לעיתים, ניתן לראות בו קריאה לפעולה "לֹא אֶשְׁתֹּק כִּי אַרְצִי שִׁנְּתָה אֶת פָּנֶיהָ". מאחר שאין לנו ארץ אחרת, אין לאף אחד זכות לקחת את המעט שיש בידינו. "עַד שֶׁתִּפְקַח אֶת עֵינֶיהָ".

אך אילו הייתי מורה לאזרחות בתיכון גרינברג בטבעון כיום, הייתי מתקשה להעביר את המסר לפיו "אין לי ארץ אחרת". מה הייתי מלמד את תלמידי על שחיתות שלטונית, על אבטלה ואי-שוויון ועל ההקרבה המונצחת בבתי הקברות בישראל?

פרשת השחיתות בירושלים, שחיתות ב"ארץ הקודש" (הולילנד), חושפת בהבזק את דפוס הפעולה השלטוני בישראל: אנשיו ומקורביהם בשיתוף אנשי כספים, עושים בהון ציבורי, במשאבים ובאינטרסים שלנו - כבתוך שלהם. זהו לשד השחיתות. אלה הם הפוגעים ב"אין לי ארץ אחרת".

כותביה של הכרזת העצמאות האמריקנית טענו כי ממשלות מוקמות על מנת להגן, לשרת ולסוכך על זכויות אזרחיהן לחיים, חירות וחתירה לאושר. כאשר ממשלות הופכות הרסניות ביחס לאלה, זכותו של העם לשנות, לבטל ולהחליף את הממשלה. על העם מוטלת החובה להקים ממשלה חדשה שתגן על זכויות היסוד שלהם. אך ההגיון מחייב לא להחליף ממשלה מסיבות קלות ערך.

ואכן הניסיון ההיסטורי מלמד כי אנשים ועמים מוכנים לסבול עוולות שלטוניות לאורך זמן ולא לשנות או להחליף את השלטון אליו הם מורגלים. אבל כשהעוולות והפגיעות שהממשל יוצר קשות וממושכות, ומתברר כי דפוס פעולה זה הופך לעריצות, זכותם וחובתם של האזרחים להתנער מראשיו, ולהעמיד שומרים אחרים וחדשים לעדר. על בסיס אמונה זו, פרצה המהפכה האמריקנית נגד שלטון העריצות של ג'ורג' השלישי מלך אנגליה.

ב"רפובליקה", חשש אפלטון מהשומרים המופקדים על העדר. אלה - עם הנשק והכוח בידם - עלולים לפרוק עול ולפרוע בעדר. השומרים עלולים להפוך לטורפים. "הפילוסופים" ו"העם" - שני המעמדות האחרים ברפובליקה - נתונים, למעשה, בידיהם של השומרים. חיסול הרכוש הפרטי והמשפחה לשומרים, היא הדרך והשיטה באמצעותה קיווה אפלטון לפתור את הפחד המצמית מפני השומרים החמושים. אפלטון שם את מבטחו בחיסול הרכוש הפרטי והמשפחה כדרך לחיסול הפיתוי העומד בפני שומרי העדר.

ומה ברפובליקה שלנו?

ביום בו יצאו משפחות שכולות מבתי הקברות בהם טמונים מי שהקריבו את היקר מכל, שחייהם נגדעו למען מדינת ישראל, התחדד הקושי במשימת ההסבר לילדים אודות העובדה שגם הם עלולים להקריב את חייהם בעתיד.

את המשימה הזו צריכות למלא מורות בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים, שנדרשות לפרק ההקרבה העצמית אודות "טוב למות בעד ארצנו" נוכח שלטון השחיתות.

במורות הללו עדיין בוער טעם הכשלון הצורב של שביתתן האחרונה. אל טעם זה מצטרפות הודעותיו האחרונות של שר האוצר, לפיהן עבודת המורה היא "קריירה שנייה", מקצוע שצריך וניתן לסיימו לאחר 10-15 שנה לכל היותר. השר ממליץ לעובדי היי-טק להפוך למורים בבתי הספר כחלק ממשימה לאומית ציונית שהציב עבורם.

על פי שר החינוך, יש להציל את מערכת החינוך הקיימת כיום, דווקא מידי המורות המחזיקות במוסרותיה. ההצלה אינה מידיהם של ראשי השלטון, השרים וההון אלא מהמורות בבתי הספר. לו הייתי מורה בתיכון כיום הייתי מלמד על שחיתות השלטון וההון בישראל וממליץ בחום לתלמידי ותלמידותי לצאת לפעולה דמוקרטית של החלפת השומרים הפורעים בעדר. כי אין לנו ארץ אחרת.

ד"ר מאיר עמור, מרצה אורח (קנדה) אוניברסיטת חיפה