קלישאה רומנטית כתובה היטב

מרי לאבל, חניכת מנזר יפהפיה, עוזבת את עיירת מגוריה באירלנד, לוקחת פסק זמן מהארוס שלה, ונוסעת לספרד לעבוד כמורה לאנגלית וכבת לוויה לשלוש בנות אצולה. העצמאות החדשה, הנופים החדשים, מלחמות השוורים וכמתחייב מחוקי הז'אנר – גם היכרות מרטיטה עם בנה הבכור של המשפחה האצילה, מחוללים אצל מרי שינוי חסר תקנה, והעלמה מאבדת את בתוליה הפיזיים והמנטליים.
עם סוף טוב הסיפור הזה היה יכול להיות רומן-רומנטי. עם סוף עצוב הוא היה יכול להיות עלילת מוסר למשרתות מהמאה הקודמת. אבל "מרי לאבל" איננו רומן-רומנטי; לא יותר מ"ג'יין אייר" הקלאסי, שגם גיבורתו היא מחנכת ענייה ושכמוה מרי לאבל מתמודדת עם התעוררות היצר ועם הצורך ליישב אותנטיות עם מוסר.
אף שעלילת "מרי לאבל" מתרחשת בין שתי מלחמות עולם, יש בה ניחוח חזק של המאה התשע-עשרה. הגיבורים אמנם נוסעים במכוניות, משוחחים על עתיד המהפכה והדת ומשתמשים בטלפון, אך בכל זאת ה"עלמה" אורזת "תיבה" כשהיא יוצאת למסע הגדול של חייה וכשאבי המשפחה האצילית לוקה בלבו ומצווה "להימנע מהתרגשות" הוא "מסלק הצדה את המשוררים וכן כמה מאותם מחרחרי-מדון, אשר היה בכוחם לגרום לו לסערת רגשות או לנסוך בו מרירות" ומסתפק ב"כתביהם של הרודוטוס ושל אבות הכנסייה ולעיתים בכתביו של וולטר…"
איזה עניין יכול להיות היום לקורא בסיפור שעניינו גילוי-העצמי וגילוי-התשוקה, תוך התנסות באהבה גורלית? האם בעולמו של הקורא הישראלי המצוי נשארו עוד תשוקות מדוכאות שאפשר לגלותן? האם לצופים בטלוויזיה ולגולשים באינטרנט, יש עוד איזה שהוא "עצמי" מודחק שמבקש לעצמו זכות קיום? כמה מעניין יכול להיות עוד סיפור אחד על שחרור האשה מכבלי המוסר השמרני? בימינו, אף סופר כבר לא ישליך את הנואפת אל מתחת לקטר הרכבת והעובדה שקייט אובריאן לא מענישה את הגיבורה, איננה מרעישה את הלב כשלעצמה.
אם "מרי לאבל" יכול עדיין לעניין את הקורא יש לכך שתי סיבות: הספר כתוב יפה, באופן שמפצה על הקלישאות הרומנטיות ומעבר לסוגיית שחרור העצמי, עולה ממנו המשאלה שאיננה נגמרת אף פעם: "אלוהים!…עזור לנו לחמול איש על רעהו, למצוא מתישהו היגיון כלשהו בסבך הכמיהות שלנו!"
הפתרון של מרי לאבל ל"סבך הכמיהות" שלה שייך לזן הרומנטי: חניכת המנזר שבה לעיירת הולדתה עם שכמייה של מטאדור, בכוונה נועזת להתייצב פנים אל פנים עם החיים במלוא עוזם, עם "סבל וזעם ורק תקווה אחת, דמיונית, בלתי-מתקבלת על הדעת".
קורא מודרני המבקש "למצוא הגיון כלשהו בסבך הכמיהות" שלו, עלול לגחך קצת כשיגיע לקטע הזה, אבל מכיוון שרוב הספר עוסק בתיאור הסבך ולא בהיחלצות ממנו, בהחלט אפשר לקרוא אותו בהנאה.

מרי לאבל; קייט אובריאן; מאנגלית: דורית בריל-פולק; הד ארצי הוצאה לאור; 280 ע"מ