עזבה את הבעל המכה; איך תנהג בגבר הבא?

מעמד האישה מעסיק אותי לאחרונה יותר מאי פעם. גדלתי בסיטואציה שבה היה ברור שנשים צריכות ללמוד, לעבוד ולהתמודד על מקומות עבודה נחשבים, בדיוק כמו גברים. היה לי גם ברור שארצה להינשא וללדת ילדים. שלושה ילדים, ליתר דיוק, היו בתכנון, וגם בביצוע.

ההתנהלות השוויונית הייתה ברורה לי. לא היו לי לבטים לגביה, ולמען האמת רוב הנשים והמשפחות שהכרתי התנהלו באופן דומה, או לפחות כך היה נדמה לי. תפקידים שהתחלקו, מטלות משותפות, חינוך בצוותא של הילדים.

במרפאות שעבדתי בהן כרופאה, פגשתי גם נשים אחרות. נשים שלא למדו, חלקן אפילו לא שמונה שנות לימוד, נשים שלא עבדו, נשים שטיפלו בבית, בילדים ובבעל שקבע את אורח חייהן. חלקן היו שמחות בחלקן ולא חשבו על אפשרות אחרת, חלקן היו מותשות ויגעות. הן ביצעו את כל מטלות הבית, לא יצאו לבילויים ושירתו את הבעל ששב הביתה וחילק הוראות. גם העייפות שבהן לא חשבו שיש מקום להתלונן.

באחת המרפאות נתקלתי גם בלא מעט נשים מוכות. חלקן טופלו על ידי מחלקת הרווחה וחלקן לא חשבו שהאלימות שהן חוות יוצאת דופן. באותה תקופה התקיימו בחירות לראשות העיר שבה עבדתי והתגוררתי. באחד הימים באתי הביתה וסיפרתי לילדיי שאני שוקלת להיות פעילה בעירייה לטובת הנשים.

הילדים שלי הסתכלו עליי במבט משועשע ואמרו לי שגם ככה אני יותר מדי עסוקה ולא נמצאת מספיק בבית, ואם אקח על עצמי גם את זה, הם בכלל לא יראו אותי. בסופו של דבר סיכמנו שאין מצב, עד הרעיון המשונה הבא שלי.

אינני יודעת כמה מבחירותיהם של גברים אכן מושפעות מביקורת סמויה או מבקשה גלויה של ילדיהם, שיהיו איתם יותר. בהחלט עוד נקודה למחשבה על מאדים ונוגה.

מאדים ונוגה - לא רק של גברים ונשים - אלא גם של חינוך ותרבות. 

להתחיל מבראשית 

אמנם לא הפכתי לפעילה פוליטית, אבל בדרכי ניסיתי להשפיע על המטופלות שלי. באחד הימים הגיעה אליי אישה בת 50 פלוס. היא נראתה מבולבלת, עייפה,

עצובה ונזקקת. היא סיפרה שהיא סובלת מגלי חום קשים, לא ישנה בלילות, לא מרוכזת ומדוכאת. המחזור הפסיק לפני כשנתיים, אבל רק בזמן האחרון היא ממש סובלת. ביקשתי שתספר לי מה היא עושה וקצת על משפחתה וילדיה.

היא סיפרה שהיא בתהליך גירושים קשה. התברר שהיא הייתה אישה מוכה, היא לא עבדה מעולם והילדים שלה כבר בוגרים. כולם עובדים, וחלקם נשואים. יש לה יחסים טובים עם הילדים, והם תומכים בה בהחלטה להתגרש, אבל היא מאוד חוששת מההתמודדות עם החיים לבד.

היא הייתה תקשורתית וסיפרה על מצבה העגום בהומור. היא התחבבה עליי והייתה לי תחושה שיש בה כוחות, למרות שאין לה השכלה או עבודה. אישה שבאה ממקום מדכא ויכולה להשתמש בהומור, היא אישה עם יכולת התמודדות ויכולת להשיג.

אמרתי לה, בלי לחשוב על כל ההשלכות מסביב, שהיא חייבת לשכור לעצמה דירה עוד לפני הגירושים, למצוא עבודה, למצוא חברות, ללכת להרצאות במתנ"ס הקרוב - בקיצור, להתחיל לחיות. היא הסבירה לי את ההשלכות המשפטיות, הקשיים במציאת עבודה ועוד, שהראו שעשתה שיעורי בית רציניים. העובדה הזו חיזקה אצלי עוד יותר את התחושה שהיא יכולה.

אחרי השיחה הלא מתוכננת הזו, בדקתי אותה והחלטנו על טיפול תרופתי מתאים. היא יצאה קצת יותר מאוששת משנכנסה. אמרתי לה שאני מאמינה שבפעם הבאה שניפגש, מצבה יהיה טוב יותר.

היא חזרה אחרי כמה חודשים כדי לחדש מרשם. בהתחלה לא הכרתי אותה. היא נראתה נמרצת, מטופחת, מרוצה. היא סיפרה שהתגרשה סוף-סוף, שכרה דירה ומצאה עבודה. היא הרגישה בעלת ערך ומלאת אנרגיות.

הרגשתי שזה הזמן לכוון אותה למשימות נוספות. האמת היא שלא קיבלתי ממנה מנדט לזה, אבל הרגשתי שאני רוצה ושהיא מזומנה. ברוב חוצפתי אמרתי לה שהשלב הבא הוא לעשות ספורט וללכת להרצאות. התברר שהיא עושה צעידות, ולגבי ההרצאות, "גם זה יבוא‭,"‬ אמרה לי בשמחה.

בפעם הבאה שהגיעה אליי, היא סיפרה שקיבלה קידום בעבודה ושהיא מחפשת דירה לקנייה. שאפו, שאפו ועוד פעם שאפו, החמאתי לה. "עכשיו‭,"‬ הוספתי, "הגיע הזמן למצוא בן זוג ראוי‭."‬ היא גיחכה ואמרה שזה ממש לא בתוכניות שלה. "אז תכניסי את זה לתוכניות שלך‭,"‬ אמרתי‭".‬טוב שיש בדיקה שגרתית וחידוש מרשם. אין לי ספק שאנחנו עוד נשמע ממך‭."‬

המדרגה האחרונה  

נפגשנו שוב מוקדם מן הצפוי. היא נראתה קורנת. שאלתי מה הביא אותה, אני לא רגילה לראות אותה בכזו צפיפות. היא צחקה ואמרה: "אמרת לי למצוא גבר - אז מצאתי גבר‭."‬ היא סיפרה שלמדה לגלוש באינטרנט ומצאה עולם חדש, וגם את הגבר הזה. בינתיים הוא נראה לה נחמד, אבל אחרי

יחסי המין הראשונים שקיימו, יש לה הפרשות וגרד. בדקתי אותה. הייתה לה פטרייה והסברתי לה שלא פעם, אחרי שלא מקיימים יחסים זמן רב או עם גבר חדש, דלקות כאלה יכולות להופיע. שלחתי אותה גם לבדיקות שגרה אצל רופא המשפחה שלה.

בפעם הבאה שהתראינו לחידוש מרשם, לא התאפקתי ושאלתי מה קורה עם "הבחור‭."‬ היא סיפרה שהם עדיין בקשר, אבל הוא לא רוצה לצאת לבלות. הוא מגיע אליה ו"משתקע‭."‬ הוא אף פעם לא מביא כלום כשהוא בא, ולאחרונה גם ביקש ממנה לכבס לו.

"האם הוא מחמיא לך על האוכל שאת עושה? על הבית שלך‭"?‬ שאלתי בתקווה למצוא קרן אור. היא הביטה בי בתמיהה ולא ממש הבינה על מה אני מדברת.

"הילדים שלך אומרים תודה ושהיה טעים אחרי שאכלו‭"?‬

"בוודאי‭,"‬ היא ענתה.

"הבוסים שלך אמרו לך שאת טובה ולכן קידמו אותך‭"?‬

"בוודאי‭."‬

"אז למה לא ברור לך שגם בן הזוג שלך צריך לעשות את אותו הדבר‭"?‬ שאלתי בהתרסה.

היא לא ענתה ואני נאנחתי עמוקות וחשבתי לעצמי שהיא הצליחה להתגרש עם הסכם כלכלי סביר, לקנות דירה, למצוא לראשונה בחייה עבודה ואף להתקדם בה למרות גילה, אבל כשהיא הגיעה למציאת גבר, היא מצאה סוג של פרזיט. בתחום הזה היא נשארה במקום המוכר לה.

השיחה שלנו חרגה כבר מזמן מתחום האחריות המקצועית שלי, אבל הרגשתי שמגיע לה יותר. אם היא עשתה כאלה קפיצות מדרגה מדהימות, אין סיבה שלא תשדרג את עצמה גם בזוגיות. אמרתי לה שאין סיבה שהיא תהיה עם גבר נצלן, שלא תורם לחייה דבר. הוא בא, אוכל, שותה, עושה סקס (אני מודה שהשתמשתי במילים בוטות יותר) והולך לדרכו. האמת היא שגם שאלתי אם, לפחות, יחסי המין הם ראויים. גם שם, התברר, הוא דאג רק לעצמו. למרבה המזל, היו לו קשיים בזקפה, כך שהמהלך המיני לקח קצת יותר זמן ולא הסתכם רק בחדירה.

אותו גבר לא מפנק אותה או מבלה איתה. הוא לא תורם לה כלכלית וכל ההוצאות עליה. "למה את צריכה דבר כזה‭"?‬ שאלתי בכעס. "התקדמת בכוחות עצמך כל כך יפה, ודווקא במקום שאת זקוקה שייתנו לך, את עוד פעם במקום נותן, מנוהל וללא פרגון והערכה‭."‬ היא הינהנה בראשה מהורהרת, ויצאה כשהמרשמים בידה. חשבתי שאולי הייתי בוטה ומעורבת מדי.

חשבתי שאולי אפשר ליהנות גם בקשר כזה, ואולי היא זקוקה לקרבה גברית ומוכנה לוותר ולהתפשר גם עבור המעט הזה. חשבתי גם שמגיע לה הרבה יותר: מגיע לה בן זוג שיפרגן לה ויבלה איתה וידבר איתה ויעשה איתה אהבה ולא רק סקס. קיוויתי שגם היא תבין שהיא אישה מיוחדת וראויה מאוד.

עברו שבועות, אולי חודשים, ופגשתי אותה במקרה בדרך למרפאה. היא קפצה עליי בשמחה וחיבקה אותי. היא אמרה שהכל בזכותי: אני אמרתי לה להתגרש ולמצוא עבודה ולקנות דירה ולזרוק את הגבר ההוא. "הכל בזכותך‭,"‬ היא אמרה.

הייתי המומה. בסך הכל ניהלתי איתה ועם עצמי דיאלוגים, רציתי בשבילה את מה

שהאמנתי שמגיע לכל אישה. היא הייתה שם, הקשיבה ועשתה. הקרדיט, אמרתי לה, מגיע רק לך. אני הייתי שם במקרה, ואני שמחה על כך.

נשים רבות יוצאות בעל כורחן או מבחירה מנישואים משפילים ולא מפרגנים. נשים רבות לא מבינות שהן חיות בהשפלה, וגם אלה שחיות כך, לא תמיד מסוגלות להודות באמת העצובה. לא קל לבנות דימוי עצמי גבוה יותר ולשאוף להגיע ליותר. אבל לכל אדם מגיע לקבל כבוד והערכה מהסובבים אותו, ואם אינו מקבל אותם - עליו לבחון את עצמו ואת הסביבה שלו.

הכותבת היא מומחית לרפואת נשים ומיילדות, סקסולוגית ופסיכותרפיסטית, מנהלת המרפאה לטיפול מיני בילינסון